האמונה המופרכת בטראמפ, המדיניות הבעייתית של נתניהו וראש המוסד כהן, הפגיעה ביחסים עם ירדן והמציאות הסבוכה מאוד שבפניה אנו עומדים כעת | האמת והשקר על איום האיראני
לפני 25 שנה, אי שם בשנת 1996, אימץ ראש הממשלה דאז בנימין נתניהו את הערכת המודיעין שלפיה משטר האייתוללות האיראני, שחרת על דגלו את השמדת ישראל, מתכוון לכך הלכה למעשה, ומשקיע משאבים אדירים במימוש כוונת הזדון.
נתניהו הורה אז להגדיר את האיום האיראני כסוגיה מרכזית למניעה וסיכול, אף שבאותה תקופה איראן הייתה נטולת יכולות בסיסיות בתחומי הגרעין והאיום הבליסטי כאחד, ואף האיום שנשקף מחיזבאללה היה מצומצם בהשוואה להיום. כלומר, ראש הממשלה בימים ההם היטיב לעמוד על טבעו המסוכן של משטר האייתוללות, שמזכיר את המשטרים האפלים ביותר, ולאפיין אותו כסכנה מרכזית לישראל.
מאז הושקעו משאבים ומאמצים אדירים בגיבוש מענה מודיעיני, מבצעי ומדיני לטיפול באיום האיראני, ככזה שמסכן לא רק את ישראל – אלא גם את המערכת הבינלאומית והערבית.
תמונת האיום
בשנים האחרונות התעצם האיום האיראני בשני ממדים מרכזיים: האזורי ויכולת הסף הצבאית־גרעינית נגד ישראל. איראן מתבססת ישירות במדינות כושלות שריבונותן מעורערת, ובאמצעות שלוחים החודרים לתוך המערכות המדיניות. אלה פיתחו יכולות פגיעה באוכלוסייה האזרחית, בתשתיות לאומיות של ישראל, במדינות ערב ובאינטרסים אמריקאיים וערביים במזרח התיכון.
לצד זאת, איראן הופכת בימים אלה למדינה סף גרעינית – של גרעין צבאי. היא חותרת לכך שבכפוף להחלטה מדינית, יהיה בכוחה לעבור לייצור נשק גרעיני, כלומר טיל ובראשו פצצה. השילוב בין האידאולוגיה של המשטר לבין יכולות פגיעה אסטרטגיות הוא ליבת האיום המסוכן לישראל ולמזרח התיכון.
בשנים האחרונות, בניגוד לראשונות, השתבשה מאוד מערכת קבלת ההחלטות של נתניהו. אף שהיטיב לזהות את האיום האיראני, הוא נקט צעדים שתרמו, שלא מדעת, דווקא לחיזוקו של האיום האסטרטגי האיראני.
במה דברים אמורים? איראן התקדמה מאוד ביכולות המאיימות שלה על ישראל: בזירת האיום הבליסטי, האיראנים מחזיקים רק בלבנון – מדינה על הנייר – 150־200 אלף רקטות, וכפי שהתפרסם, חותרים בהתמדה כדי להציב לצידן טילים מדויקים, שביכולתם לפגוע במטרות אסטרטגיות.
לאחרונה אף דיווח שר הביטחון בני גנץ בפומבי לציבור שאיראן מייצרת מטוסים חמושים ללא טייס, שאפשר להפעילם לטווחים ארוכים, אפילו מתימן. המודל של לבנון חוזר על עצמו, בעיקר בסוריה ובתימן. על פי מקורות זרים, צה"ל, באמצעות חיל האוויר, עושה פעילות מבצעית רחבת היקף ויעילה נגד התשתית האיראנית בסוריה, אולם האיום הולך ומתעצם.
בד בבד, הנשיא טראמפ כנראה השתכנע במידה זו או אחרת בידי ראש הממשלה דאז נתניהו לבטל חד־צדדית את ההסכם להגבלת היכולות הצבאיות־גרעיניות של איראן. ההסכם היה גרוע לכל הדעות, אולם במזרח התיכון בוחרים לעיתים קרובות בין הגרוע לגרוע יותר.
אפשר להתרשם כי בשיח בין נתניהו לטראמפ, אימץ לעצמו ראש ממשלת ישראל הנחות מופרכות שלפיהן ארצות הברית תפעיל סנקציות משתקות על איראן, וכתוצאה מכך המצב הכלכלי שלה יורע והיא תצטרך לוותר על תוכניותיה או שהמשטר יקרוס.
הנחות אופטימיות אלה לא עמדו במבחן המציאות, מכיוון שלמשטר יש חוסן פנימי שמאפשר לו שרידות באמצעות שליטתו באוכלוסייה ביד רמה ואכזרית. זאת, לצד הזנחת תשתיות ושחיתות עמוקה. יש לכך תימוכין היסטוריים באירועים שבהם העם האיראני ניסה להתקומם והתוצאות היו קשות, אנשים שילמו בחייהם והמשטר נשאר חזק.
בתוך כך, נתניהו החליט לשים את כל הקלפים רק על טראמפ ועל המפלגה הרפובליקנית, ולהתנער בבוטות מהמפלגה הדמוקרטית, ממחצית מאוכלוסיית ארה"ב וממרבית האוכלוסייה היהודית בה.
עת לפעול
מחדל זה מתווסף למדיניות הפוגענית שנקט נתניהו כראש ממשלה כלפי הנשיא הקודם ברק אובמה. ייתכן שההסכם שהוביל אובמה היה גרוע לטווח הארוך, אך התוצאה שלו הייתה, ככל הידוע, הקפאת פרויקט הגרעין. ישראל הייתה יכולה לנצל את פסק הזמן הארוך לשתי מטרות – בניית יכולות צבאיות־מודיעיניות משופרות וקבלת סיוע אמריקאי מוגדל, כדי לממש את הצורך בהתעצמות.
מתברר שהאופציה הצבאית לנוכח האיום הגרעיני האיראני לא טופלה כראוי. כלומר, על פי המתפרסם, יכולות צבאיות מתאימות לא נבנו לעומת ההתקדמות האיראנית בפרויקט. זאת ועוד: צה"ל פעל תחת הדירקטיבה שהסכם גרעי,ן גרוע ככל שיהיה, מקפיא את פרויקט הגרעין ומאפשר להתמקד באיום האיראני במדינות קו ראשון.
לעומת זאת, המוסד, בראשות יוסי כהן, פעל, על פי המתפרסם, כדי לסייע בשכנועו של נשיא ארה"ב לסגת מן ההסכם. בכך, למרות המבצעים המרשימים, כפי שהתפרסמו, ישראל מוצאת את עצמה במצב מסוכן של התפתחות האיום האיראני בשתי החזיתות – הגרעין והאיום הבליסטי.
תימוכין לאמור לעיל אפשר למצוא בהתבטאויותיו של ראש הממשלה בנט, שר הביטחון גנץ, הרמטכ"ל כוכבי וגורמים ביטחוניים נוספים. לפיהם, כוונתם להיערך לקראת האיום הנשקף מאיראן בזירת הגרעין הצבאי. בניית יכולות הינה ככל הידוע תהליך ארוך.
הכשל האסטרטגי המתואר לעיל מאפיין גם החלטות אחרות של נתניהו כראש ממשלה, בדמות פגיעה חסרת היגיון ביציבות הממלכה ההאשמית, היא ירדן, שהתבטאה בדחיית בקשתה לתוספת מים, החיונית ליציבותה. כך גם תוכנית הסיפוח, שאילו מומשה, הייתה עלולה בסבירות גבוהה לערער את יציבות העוגן האסטרטגי המזרחי של ישראל, זה הנשען על השילוב שבין עוצמת צה"ל לבין היחסים עם ירדן והתיאום הביטחוני עם הרשות הפלסטינית.
בהקשר זה, דווקא הסכמי אברהם בולטים לטובה. חשיבותם נובעת מחיזוק העומק האסטרטגי של ישראל והארכיטקטורה האזורית מול האיום האיראני ומהפוטנציאל להרחבת הסכמי השלום.
מה עלינו לעשות עתה? ישראל נחשבת למעצמה צבאית אזורית רבת־עוצמה, והאתגר הדחוף בעת הנוכחית הוא ליצור מענה בפרק זמן קצר לאיום האיראני המתעצם, בין אם יושג הסכם בווינה ובין אם לא. זאת אפשר להשיג באמצעות תיאום אסטרטגי הדוק עם ארה"ב, התעצמות מסיבית של צה"ל, פיתוח יחסים אסטרטגיים עם מדינות ערב וצמצום חיכוכים ומוקדי תבערה בזירה הפלסטינית.
אם איראן תהפוך למדינת סף גרעינית או גרעינית, עלול להתפתח מרוץ חימוש גרעיני עם מדינות ערב וטורקיה. היציבות האזורית תעמוד בסימן התערערות וחולשה, כיוון שתעוזתה של איראן תגבר, והיא תנופף באיומים בליסטיים תחת המטרייה הגרעינית שחלילה תעמוד לרשותה. מעמדה של ישראל כמעצמה אזורית עלול לעמוד בסימן שאלה, ולכן זו העת, כמעט הזדמנות אחרונה, לחזור ולתקן את המחדלים של הממשלה הקודמת כדי שלא יהפכו לאתגר ביטחוני קשה מאוד.
עמוס גלעד הוא ראש המכון למדיניות ואסטרטגיה (IPS), אוניברסיטת רייכמן
–
