fbpx

כך הפך שרלוק לגיבור המיתולוגי של דור ה־Y // גדי להב

0

במהלך 2016 מכרה אמזון 5 מיליון יחידות של 'אמזון אקו', מכשיר שמופעל בעזרת פקודות קוליות. יחד עם מכירות 2015 (3 מיליון) ומה שנמכר מתחילת 2017, אפשר להניח שמעל 10 מיליון בתי אב באמריקה שומעים מדי יום את הקול הנשי שמפיק מ'אקו', אלקסה. הם מבקשים ממנה לומר להם את תחזית מזג האוויר, להקריא להם את החדשות, לכבות את האור במטבח בבית החכם שלהם או להזמין להם מונית דרך אובר. כל מי שחווה את השיחה הזו גילה מחד כמה היא עדיין מוגבלת ומאידך כמה הפוטנציאל הגלום בה גדול. עם לא הרבה דמיון, חלקו פותח בעזרת תכניות טלוויזיה, אפשר לראות בעיני רוחנו את הרובוט שישוחח איתנו וישרת אותנו בעוד כמה שנים בבית, במסעדות או במשרד. אינני יודע איך אלקסה תיראה, אבל כשאני מדמיין את המקבילה הגברית שלה, אני רואה מול עיניי את בנדיקט קמברבאץ', או במילה אחרת: שרלוק.

העיבוד המחודש של 'שרלוק' היה ב־2010, זמן העונה הראשונה, זריקה רעננה. ובמובנים רבים הוא עודנו כזה. הפורמט, שלושה פרקים של שעה וחצי כל אחד, יוצא דופן; ההחלטה למקם את שרלוק בימינו היא מבריקה רק פחות מהדרך שבה הושתל שרלוק בחיים המודרניים. אבל מעל הכל, הייתה זו דמותו של שרלוק שפתחה לנו את הצ'אקרות: גאון שמעבד פרטי פרטים במהירות שיא, אולי המוח המהיר ביותר על המסך אי פעם, ובעל כריזמה נשפכת הסוחפת אחריו את כל הסובבים אותו. ובמקביל: אישיות אקסצנטרית, היפראקטיבית, מכורה לסמים וחסרת כל יכולת בין־אישית ולו הבסיסית ביותר.

קל יותר היה לקחת את שרלוק המקורי ולמקם אותו בעולמנו בצורה פילם־נוארית: בלש פרטי, חיצוני למשטרה, שנאבק גם בפושעים וגם באנשי החוק שמפריעים לו בעבודתו. זה קל לביצוע בעולם שבו מוסדות השלטון מאבדים מאמינותם. אבל יוצרי הסדרה, סטיבן מופאט ומארק גאטיס, בחרו להציג את שרלוק כדמות בלתי ריאלית בעליל, גדולה מהחיים. הם בחרו לכתוב גיבור מיתולוגי. ולכן, אם יש דמות בתרבות המודרנית ששרלוק דומה לה, הרי זהו ג'יימס בונד.

נקודות הדמיון רבות מכפי שנראה במבט ראשון: שניהם גיבורים בריטים. שניהם עובדים למען "טובת המדינה" ומצילים את האנושות כולה, לא פחות, אבל באופן עצמאי למדי. שניהם בעלי יכולות יוצאות דופן, שניהם לעולם ינצחו ושניהם לא יכולים למות, או אפילו להזדקן. ישנן הקבלות נוספות (ר' מסגרת), אבל ארבעת המאפיינים האחרונים הופכים אותם לדמויות מיתולוגיות.

שני הג'נטלמנים הבריטים האלו גם שונים זה מזה. ג'יימס בונד הוא דמות מיתולוגית כיוון שהוא התגלמות כל התכונות של הגבר האולטימטיבי של תקופתו, שנות ה־60 וה־70 (בהן הופקו הסרטים הראשונים). וכיאה לתקופה מאצ'ואית, הגיבור המיתולוגי שלה יודע לירות, לשחות, לעשות סקי, להטיס מטוס, להשיט סירה ולנהוג במכונית בצורה מושלמת, כל זאת כשהוא חנוט בחליפת שלושה חלקים, שותה את המשקה הנכון וכמובן – משכיב כל בחורה שנקרית בדרכו, או יותר נכון, בוחר את אלו החביבות עליו, והן, ללא יוצא מן הכלל, נופלות לרגליו תוך שניות.

שרלוק, לעומת זאת, אולי לבוש בבריטיוּת ראויה לציון, אבל הוא בקושי יודע לברך את ווטסון ביום חתונתו. אין לנו מושג אם יש לו רישיון טיס, אבל הוא מנגן בכינור, כלי שלא הייתם תופסים את בונד אוחז בו גם אם זה היה הדבר היחיד שהיה גורם לו להציל את העולם. וכמובן: שרלוק הוא א־מיני. הוא לא מתעניין במין. מערכת היחסים היחידה שבה הוא היה מעורב הייתה רק עוד מהלך מתוחכם כדי להגיע לרשע התורן (מגנוסן).

אבל, כיאה להקבלות, אם ג'יימס בונד הוא התגלמות כל התכונות הטובות של גבר בתקופתו, אין אלא להסיק ששרלוק הולמס הוא הגיבור המיתולוגי של דורו, שנות העשרה של המאה ה־21, או במילים אחרות: מילניאלס, דור ה־Y. שרלוק לא מתעניין במין, אבל הוא חובב סמים, תופעה שהפכה למיינסטרים בשנים האחרונות, אובססיבי למידע ומוחו פועל כאלגוריתם משוכלל. לא תיאור רחוק במיוחד (גם אם מוגזם, כיאה לדמות מיתולוגית) של דור שנשלט על ידי אנשים הכותבים קוד מחשב ו/או חיים את מרבית חייהם דרך מסך.

גם היעדרה של כל יכולת בין־אישית אצל שרלוק יכול להתאים לדור שחי את חייו דרך מסך, או לכל הפחות לטענות של מקטרגיו (ברוב המקרים: דור ג'יימס בונד, קרי ההורים של הדור הזה). ואולי הנקודה החביבה במיוחד: כל דבר ב'שרלוק' (הסדרה) סובב סביב שרלוק (הדמות). מוריארטי אינו מתעניין בדבר מלבד להפיל את שרלוק, אפילו אחותו של שרלוק מגיחה מכלאה המאובטח רק כדי לשחק איתו, ובדרך להרוג כמה אנשים. האין זו מטאפורה נהדרת לדור שעסוק בעיקר בתחת של עצמו?

ויש עוד נקודה אחת שמבדלת בין בונד ושרלוק: לבונד יש את Q. אבל האמת היא שלשרלוק אין מקבילה ל־Q מהסיבה הפשוטה: הוא לא צריך גאדג'טים מגניבים. הוא־הוא הגאדג'ט. זה נראה כאילו שרלוק הוא בונד + Q. שרלוק הוא אלקסה של אמזון וסירי של אפל וגוגל הום ודיפ מיינד וכל ה"למידת מכונה" וה"בינה מלאכותית" של העולם. כי שרלוק, בתור הגיבור המיתולוגי של המאה ה־21, איננו אדם. הוא אלגוריתם. הוא רובוט. עכשיו קראו בבקשה שוב את הפסקה הראשונה של טור זה. מ.ש.ל.

ואם שרלוק הוא אלגוריתם, זה גם מספק הסבר סביר לחולשה הגדולה ביותר של הדמות: כמו ג'יימס בונד, הוא לעולם לא מתפתח. הוא לעולם לא לומד או משתנה. הוא קבוע בזמן ובמרחב. לא משנה אם הוא מתחזה למת במשך שנתיים, רוצח נבל על דעת עצמו מול אינספור עדים או גורם למותה של אשתו של חברו הטוב ביותר – לעולם למעשיו לא יהיו השלכות. לעולם, כל פרק יתחיל מנקודת המוצא המקורית וכל השלכותיו של הפרק הקודם מאופסות מיידית.

טלוויזיונית, זו חולשה נוראית. הדמות המתיימרת להיות הגיבור המיתולוגי של המאה ה־21 מתנהגת כאילו היא עמוק בתוך שנות ה־80. לפתוח כל פרק כאילו דבר לא קרה זה לא כמו 'הסופרנוס', 'מד מן' או 'משחקי הכס'. זה יותר כמו 'מקגייוור', 'בלשים בלילה' או 'קגני ולייסי'. ויש סיבה שבגללה מאסנו בסדרות האלה.

מטאפורית, זה מתלבש נהדר על ההשוואה של שרלוק לאלגוריתם. כיוון שלמעשיו של אלגוריתם או רובוט אין השלכות רגשיות. הוא אינו מתפתח או משתנה כדמות, או כ"יצור". תהליך הלימוד שלו משמעו רק שכלול האלגוריתם עצמו. ב־2016 ראינו סדרה, 'ווסטוורלד', שהסבירה לנו כיצד אלגוריתמים עשויים בסופו של דבר לפתח תודעה ולהפוך לאנושיים. 'שרלוק' מציגה את המסע ההפוך: כיצד בני אדם עשויים להפוך לאלגוריתם.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook