תרבות שכול מתעצמת
"היום, על כל אירוע שמח שאני מתבקשת לכתוב לו נאום, יש גם לפחות הספד אחד. העלייה במספר הבקשות היא חדה ומורגשת. וזה לא שמתים כאן יותר, כמובן, זה פשוט משהו שכולם רוצים, וכולם רוצים שזה יהיה אצלם כמו שהם ראו בטלוויזיה, למשל כמו אחרי מותו של אריק איינשטיין".(חני פאר, כותבת נאומים)
תחיית המוות
הרב עדין שטיינזלץ מדבר על העם היהודי שיצא ממצרים העתיקה, מתרבות שעסקה באופן "כמעט חולני" כדבריו במוות ובתרבות המוות לכל צורותיה, אבל בהמשך הקדיש לכך מקום ומחשבה מעטים מאוד. הספרות היהודית לא ידעה שממשיכי דרכה בעיתונות, ברדיו, בטלוויזיה וברשתות האינטרנט הציוניות יהפכו את המוות ואת העיסוק בו ללהיט מוביל.
הכחשה ישראלית
"בארץ – טיפוח הקברים ומאמצי "ההנצחה", ההספדים שבהם פונים למת בגוף שני, הציפיות שעוד נתלות במנוח – ש'ישמור עלינו', ש'מורשתו' רק תתעצם, במקרים מסויימים אפילו שימשיך להוליד מזרעו ילדים ונכדים – כל אלה ניסיונות להתמודד עם סופיותו של המוות בדרכים הישראליות האופייניות: הכחשה, הדחקה ואפילו ניסיון להערמה". (דורון רוזנבלום)
ממסחרי המוות
"ישנו בישראל רב ידוע. ברשותך לא אנקוב בשמו. אומר רק שאצלנו בקרב הרבנים נהוג להחמיץ פנים אל מול ההון התקשורתי והאישי והפוליטי שהוא עושה ממסחור המוות. ועל אף שהאיש הוא ניצול שואה, אנחנו נוהגים לומר עליו: ישנם בישראל ניצולי שואה, אבל ישנם גם רבים שהם מנצלי השואה". (הרב יוסף זלמנוביץ)
השכול הצה"לי עולה על אזרחי
"המוות היום הוא ההצגה הטובה בעיר. בצבא תמיד היו המפקדים האלה שהפכו את המוות לעניין רומנטי. כהווי צבאי זה בסדר. כשזה הופך להיות ההווי והעיסוק של מדינה שלמה, משהו אצלנו כנראה חולה מאוד". (אלוף במיל' דורון רובין)
איך הפך השכול למאחד האפקטיבי ביותר בחברה הישראלית, למה אנחנו מקדשים את מתינו וזכרם יותר מחברות אחרות ואיפה הבעיות שהתרבות הזו יוצרת לנו, כמדינה וחברה.
איור// יואל פלדמן
רוצים לקרוא את כתבתו המלאה של עמנואל רוזן? הירשמו לקבלת גליון מתנה
