א // מי רצח את אודרי הורן. פרולוג
- טווין פיקס, וושינגטון. אודרי הורן, תלמידת תיכון בת עשירים, חצופה ומצודדת, יושבת לצד מזכירתו של אביה בכניסה למשרדו. היא דוחפת עיפרון לתוך כוס קלקר מלאה קפה. העיפרון מחורר את הקלקר, אך כמו אצבע בסכר, מונע מהקפה להישפך. "את לא תעזי", אומרת המזכירה. אבל אודרי מעזה. היא שולפת את העיפרון מהקלקר, הסכר נפרץ והקפה נשפך על פני השולחן והניירת.
כך, במחווה מיניאטורית שמספרת עולם ומלואו, נגלתה לנו לראשונה אחת הדמויות הכובשות ביותר בעולם של 'טווין פיקס', יצירת המופת מאת דיוויד לינץ' ומארק פרוסט, ששפכה את הקפה על המוסכמות הישנות של הטלוויזיה ופרצה את הסכר לתור הזהב של המדיום.
ובמעבר חד: 2017. טווין פיקס, וושינגטון. במשך לא פחות מ־12 שעות טלוויזיה לא קלות, המתינו המעריצים הוותיקים לשובה של אודרי הורן אל המסך. לינץ' ופרוסט, שיצרו לגמרי לבד את עונת החידוש של הקלאסיקה שלהם (שניהם כתבו ולינץ' ביים הכל), מתחו את הקהל כהוגן, מחזירים לחיים בזו אחר זו דמויות זניחות בהרבה ומציגים לצידן עוד עשרות דמויות חדשות, חלקן תמוהות ממש. מקומה של אודרי נפקד. ההמתנה עצמה הפכה את שיבתה של אודרי למשחק ניחושים מתמשך: איך היא תתברג אל תוך העלילה? מה התפקיד המהותי שלה בסיפור האורך של הסדרה? איזה טוויסט מקורי מצאו יוצרי הסדרה שיצדיק את ההמתנה הארוכה הזאת? אם מחביאים אותה מאיתנו זמן רב כל כך, היא בוודאי מחזיקה בידה את המפתח לפתרון כל התעלומות כולן.
והנה, כך זה נראה בפרק 12 של 'טווין פיקס 2017'. אודרי הורן כבר באמצע החיים, מאופרת בכבדות לא מחמיאה ולבושה בהידור מוגזם, יושבת מול בעלה, אחד צ'רלי, דמות לא מוכרת ובעלת מום פיזי ניכר לעין. במשך עשר דקות מסך ארוכות הם מנהלים ריב סוער וקטנוני שפרטיו גובלים בלא־נהיר, זורקים לחלל האוויר שמות כמו "בילי", "צ'אק" ו"טינה" – אף אחד מהם לא מוכר לנו מהסדרה – ומבכים את חיי הנישואים האומללים שלהם. בסוף הסצנה הזאת אנחנו עדיין לא ממש מבינים מה הקשר של אודרי לסיפור, למה היינו צריכים לחכות לה כל כך הרבה זמן, ובעצם, אנחנו אפילו לא ממש יודעים מי זאת אודרי הורן של 2017.
מה קרה ללינץ' ופרוסט? איפה החסכנות הסיפורית שידעה לפרוץ סכרים במחווה אחת קטנה? למה הם מתעקשים להחליף אותה בבלגן מפוזר, פרום קצוות, רפטטיבי, מתסכל?
ולמה דווקא בגלל התכונות האלה בדיוק, 'טווין פיקס 2017' היא – בפער עצום – הסדרה הגדולה של 2017, אולי הסדרה הגדולה של העשור.
בשביל לפרק את הקסם המיוחד של היצירה הזאת, לא מספיק לדבר על סט הדברים שהמבקרים והמעריצים נוטים בדרך כלל לעקוב אחריהם – דמויות, עלילות, תֶמות. כאן צריך לצלול עמוק יותר, אל האופן שבו טלוויזיה נוצרת.
ברוכים הבאים ל'טווין פיקס 2017', תחילתה של הטלוויזיה ללא פורמט.
ב // לאריסטו לא הייתה טלוויזיה
הכל חוזר לאריסטו, ש'פואטיקה' שלו הוא עדיין הטקסט המכונן שמתבססים עליו כל לימודי הדרמה במערב. ב'פואטיקה' ניסה אריסטו להגדיר את כללי הדרמה, ואף שקביעות רבות שלו אותגרו או הופרכו מאז התגלה החיבור במאה ה־15, היסודות של כתיבה דרמטית ממשיכים להישען על משנתו עד היום. סיפור, כך אריסטו, הוא מארג אירועים שיש ביניהם קשר סיבתי, הכרחי ומסתבר. אירוע אחד שמייצר בעיה לגיבור, מוביל בהכרח לשאר המאורעות, שדרכם עובר הגיבור עד לסופו של הסיפור, שהוא עצמו הכרחי ומסתבר – כלומר, מביא להכרעה את הבעיה שהגיבור מנסה לפתור.
הקביעה הזאת השפיעה כל כך על הדרמה המערבית, שהיא נשמעת לנו היום כמעט מגוחכת בטריוויאליות שלה. מייקל קורליאונה מנסה לברוח מהגורל המשפחתי שלו כמאפיונר – 'הסנדק' מתאר את מכלול המאורעות שמקשים עליו לברוח, ומסתיים בכישלונו; אי.טי מנסה לחזור הביתה – 'אי.טי: חבר מכוכב אחר' מתאר את מכלול המאורעות שמקשים עליו לחזור, ומסתיים בהצלחה שלו. כמה פשוט, ככה יעיל.
אבל אריסטו לא הביא בחשבון שעד סוף המאה ה־20, דווקא כשהקביעות שלו כבר יהיו טבועות כל כך בתת המודע הקולקטיבי שלנו, סיפורים כבר לא יסופרו בדיוק באותה צורה. הוא לא הביא בחשבון את הרעיון של סיפור לא סגור. כזה שאין לו בהכרח נקודת סיום מוגדרת, שיכול להימשך 50 או 60 שעות. בקיצור, לא הייתה לו טלוויזיה.
אז איך מספרים סיפור עם לכידות פנימית, כשאין אפשרות לתחום אותו לתוך רצף אחד של אירועים מסתברים, שמגדירים מראש דילמה ופותרים אותה? במובן הזה, הסיפור הטלוויזיוני הוא בעיה: חיבור היסוד של הדרמה המערבית לא עונה על שאלות בסיסיות ביחס לאתגר הנרטיבי שהמדיום מציב.
את הבור הגדול הזה מילאה תעשיית הטלוויזיה במושג חדש שאמור לפתור את הבעיה: הפורמט.
ג // תוצאות הלינץ' של העונה השנייה
הנה הגדרה פשוטה: פורמט הוא המנגנון שקובע את אופן ברירת המידע של סדרת טלוויזיה. זהו סט הכללים שסדרה קובעת לעצמה ל"מה" ו"איך" היא תספר. מערך החוקים של סדרה, העיקרון המארגן שלה.
בהשלכה, הפורמט הוא גם האופן שבו הסדרה מלמדת אותנו לצפות בה. הסדרה מגדירה גבולות גזרה מסוימים. הגבולות האלה, בהיעדר קונפליקט מסתבר אחד, עוזרים לנו לגזור מסר, לפתח ציפיות, לדעת ממה להיות במתח וגם מתי להרגיש שהסדרה "מזייפת". אם אריסטו הציע עיקרון מארגן לדרמה, והעיקרון הזה לא מספק את מלוא הצרכים של סדרת טלוויזיה – אזי הפורמט הוא העיקרון המארגן שכל סדרה בוחרת לעצמה.
פעם הפורמטים האלה היו מאוד מצומצמים, עם שטנצים לכל ז'אנר: לסיטקום משפחתי היה סט הכללים הנוקשה שלו, כך גם לסדרת שוטרים ולדרמת פרקליטים. חלק מהם הגדירו את סוג הסיפור שכל פרק יספר בנפרד וחלק הגדירו את המהלך הרחב יותר של הסדרה, אבל רובם ככולם קרקעו את הסיפור הספציפי בתוך מוסכמות ז'אנריות צרות, שהפכו את מרבית סדרות הטלוויזיה לעסק צפוי למדי.
אל תוך פס הייצור הזה פרצה בסערה 'טווין פיקס' המקורית ב־1990, וגם ממרחק השנים קל לזהות את המהפכנות שלה: פתאום, סדרה אחת עשתה סלט מקונבנציות של אופרת סבון, מותחן בלשי, זוועתון על־טבעי וקומדיה קלילה. 'טווין פיקס' לא נתנה לעולם שסביבה להכתיב לה את הכללים; היא המציאה פורמט חדש לגמרי.
אבל דווקא משום שבזיכרון הקולקטיבי נחרתה 'טווין פיקס' הישנה בזכות החירות האוונגרדית שלה, חשוב להדגיש שהיא הייתה סדרה מפורמטת לעילא. למעשה, את לב הפורמט שלה ניתן להגדיר באמצעות שבע מילים בלבד: שמה, 'טווין פיקס', והטאג־ליין שליווה אותה, "מי רצח את לורה פאלמר?". הטאג־ליין הגדיר את השאלה המרכזית שמתוכה יצמחו כל העלילות בסדרה, ללא יוצא מן הכלל; השם הגדיר את גבולות הגזרה של העלילות – הסדרה לעולם לא תחרוג אל מחוץ לגבולות העיירה הקטנה, על תושביה. והיו לסדרה עוד תתי־כללים, שנגזרו מכללי העל – דייל קופר, חוקר פרשיית הרצח, היה הפרוטגוניסט הבולט שלה; כל פרק ליווה יום בודד בחיי העיירה, בסדר עוקב; ועוד ועוד.
אולי נדמה לכם שאלה קשקושים טכניים, והקסם של הסדרה טמון בטאץ' הלינצ'י, בעיצובן של הדמויות ובמוזרות האידיוסינקרטית? רק ראו מה קרה לסדרה בעונתה השנייה: לחץ של רשת ABC כפה על לינץ' ופרוסט לחשוף את זהות רוצחה של לורה פאלמר, ובכך גזל מהיוצרים את עמוד השדרה של הפורמט. התוצאה – אחת ההתרסקויות המהירות והכואבות ביותר בתולדות הטלוויזיה. לא מפתיע, אגב, שעם אובדן עמוד השדרה החלו להתפרק עוד אלמנטים בפורמט: פתאום העלילות חרגו מגבולות העיירה, קופר איבד זמן מסך, וציר הזמן התחיל לקפוץ על פני ימים.
יש שיגידו כי לא היה מנוס מפתרון תעלומת רצח לורה פאלמר. יכול להיות שהם צודקים, יש גבול לכמות הענפים שיכלו לצמוח מתוך הגזע הזה. אבל אולי זה רק אומר שהסדרה נועדה להימשך מספר מוגבל של פרקים – משך הזמן שנדרש לפורמט למצות את עצמו.
כך או כך, 'טווין פיקס' הישנה כן לימדה אותנו איך לצפות בה. וכשהיא הפרה את החוזה איתנו, הצופים, כשהרגשנו שהיא כבר לא מסוגלת לציית למערך הכללים שהיא עצמה הגדירה – היא מתה.
–
הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס
