פעם אמרו שהזמן מסנן את ההיסטוריה. התקשורת מתעסקת עם מה שצועק, עם מה שנוכח, עם מה שממלא את המרחב, והשנים שיבואו כבר יעשו את המיון. מה באמת היה חשוב, איזו פעולה גדולה באמת השפיעה, למה דיברנו כל כך הרבה על מישהו שכבר שכחנו את שמו. אבל הזמנים עצמם השתנו. לא בטוח שיש זמן לחכות לזמן.
הרבה דברים מעצבים את המדינה. הרבה אנשים משפיעים על הדרך. הרבה תופעות מכתיבות נתיב. אבל בדיוק כמו שלמדתם בבית הספר, הכיוון של הסירה נוצר משקלול הכוחות של כל החותרים. הסירה, אם להמשיך בדימוי, מתקדמת לא רק בכוח מפעילי המשוטים. הזרמים בים, בדיוק כמו הרוחות, הם חלק משמעותי מאוד בקביעת התנועה. בחיי מדינות, לרוח הזו יש שם. צייטגייסט – רוח הזמן.
בחרנו כמאה חותרים. כמאה אנשים. אלה שאוחזים במשוטים הארוכים ביותר, וכולם רואים אותם, ואלה שמחזיקים במשוטים קצרים, כמעט חבויים מהעין, אבל עוצמת החתירה שלהם מכפרת. בחרנו גם באלה שחותרים הפוך, באלה שחותרים הצדה, וגם באלה שהפסיקו פתאום לחתור, שילבו ידיים, והם מביטים עכשיו על הזיעה של האחרים. וגם זה משפיע על התנועה הכללית. הבחירה הייתה קשה. היו ויכוחים, רשימות, נימוקים, טיעוני נגד. נעזרנו בוועדה מייעצת, מכלל גזרות החברה הישראלית. היו הרבה שמות, אבל ההחלטה החשובה ביותר הייתה על פריזמת הסינון שלנו: למה בוחרים את האיש הזה ולא את ההוא. לפי מה קובעים. איך יודעים. החלטנו על נקודת תצפית חדשה. לא עיתונאית. החלטנו לבחון את האירועים והתופעות, כפי שהם מצטיירים בתוך הממד ההיסטורי. רק ככה אפשר אולי להבין מה קורה, לאן חותרים, ומי הם אלה שמייצרים את התנועה הכללית. אולי אפשר גם לנחש לאן הולכים.
כל מה שנותר לנו הוא רק להסכים על הנתיב שבו עברנו, מאז שהתחלנו לגבש ולעצב את המקום הזה. אבל כמו שיתברר בהמשך, זו בדיוק נקודת המחלוקת שקורעת את ישראל. מכאן הכול נובע.
.
משבר זהות מתמשך
אנחנו מצויים באחד השלבים הקריטיים של משבר הזהות שלנו. זה לא חדש אצלנו. לא בעבר ההיסטורי, לא בעת החדשה. עבור העם הזה, השאלה 'מי אנחנו' לא הייתה תהייה פילוסופית, אלא תמיד עניין קיומי, לוהט, משסע, קורע. הרעיון הציוני עצמו הוא תוצאה של משבר זהות. הרצל, חילוני, אזרח אוסטרי ואירופאי לגמרי, שפעם אפילו ניסה לנצר את כל היהודים, תפס בהארת פתאום משהו נורא: אתה יכול לומר על עצמך מה שאתה רוצה, אבל רק האחר מגדיר אותך. מסקנתו הייתה מיידית. אם אירופה מתייחסת אליי כאחר, כיהודי, כזר, כנחות, אף שאני לא נראה, מרגיש או מתנהג באופן שונה מכל אלה שסביבי, אז אין ברירה. מוכרחים להתחמש ברכיב היחידי שישווה אותי לכולם. הרכיב הלאומי. רק במצב כזה אני כבר לא אחשב ל'יהודי'. הציונות נוצרה כדי שיהיה מקום אחד בעולם שבו אנשים ממוצא יהודי לא יצטרכו לעסוק ביהדות שלהם.
הרבנים, כמובן, הבינו מיד. לא במקרה החרדים היו, מהיום הראשון, אויבי הציונות. גם המתיישבים הראשונים הבינו. מסוף המאה ה-19 ועד הכרזת המדינה היו כאן שלושה ציבורים שונים. הערבים, שאז עוד לא ידעו לקרוא לעצמם פלסטינים, היהודים והעברים. היישוב היהודי היה מורכב מילידי הארץ, בנים נכדים ונינים למהגרים דתיים שבאו לארץ ישראל כדי לחיות, ובעיקר למות בה. הציונים קראו לעצמם היישוב העברי. בכוונת בידול. הם לא "היהודים", עם כספי תרומות החלוקה, הבגדים הכהים, הפאות, מנהגי העבר. לא במקרה הציונים הקימו את הגימנסיה העברית, את האוניברסיטה העברית, את העיר העברית, את כוח המגן העברי. לא במקרה כולם, גם הסוציאליסטים וגם הרוויזיוניסטים, תמיד קראו בצעדות השלטים 'מדינה ע־ב־ר־י־ת'. עברית. עברית. לא יהודית.
ה'מדינה היהודית' שמוזכרת בהכרזת העצמאות נמצאת שם מסיבות הכרחיות. התכתבות ישירה עם החלטת עצרת האו"ם שהצביעה על הקמת מדינה כזו. כך, גם הדגל קיבל מגן דוד, לא את שבעת הכוכבים המחומשים של הרצל. אבל המדינה הצעירה המשיכה להיות חילונית, עברית, מלאת בוז ליהודי הגולה, ומתביישת בניצולי הגיהינום הנאצי. איך הסכמתם למות ככה, איך לא נלחמתם, למה לא הגעתם לכאן כשעוד יכולתם.
משבר הזהות רק העמיק אחרי מלחמת העצמאות. הצבא אמנם הכפיל את שטחנו מזה שסוכם עליו ב־1947, אבל נוצרה כאן המדינה היחידה בעולם בלי גבולות. כל מה שהיה לה אלו קווי שביתת נשק. המשכנו. בלי חוקה, בלי הכרה של השכנים, בלי בירה אמיתית. ירושלים מעולם לא הוכרה על ידי העולם כטריטוריה ישראלית. נלחמנו, בלי ברירה, עם ברירה, מבצעים, פעולות, החלפנו שלטון, עשינו שלום חלקי, כבשנו, התנחלנו, הפרטנו, צמחנו. החיילים הפכו ל"ילדים", ה"יורדים" ל"מיטב בנינו". דרכון אירופי הוא כרטיס החוצה, משאת נפש, או סתם תעודת ביטוח, שיהיה. ועדיין, לא החלטנו על שני הדברים החשובים ביותר שמגדירים כל דבר ביקום, בניין או מכונה, אדם או מדינה: מידה ותכונות. מה הגודל שלך, ממה אתה עשוי.
ועל משברי הזהות האלה, של שטח וגבולות, יהודים וישראלים, הכול עדיין סובב. זה לב הוויית הקיום שלנו. על זה אנחנו בוחרים את נציגינו לכנסת. לפי זה אנחנו קוראים או לא את העיתונים שלנו. בגלל אלה אנחנו מעצבים שוב ושוב את השירים שלנו, את הספרים, את הסרטים. ובגלל זה כך נראית גם הכלכלה שלנו. על זה הכול רוגש, ועל רוחות הזמן שמכות בסירה, וגם משיטות אותה.
.
היהודי הטוב
למה בנימין נתניהו מכנה את נפתלי בנט, אריה דרעי ויעקב ליצמן "שותפים טבעיים"? למה הם, שיודעים היטב את חיבתו למאכלי ים בשבת ולעבודת חשמלאים ביום כיפור, רואים בו שותף טבעי? מילא בנט, שאולי מתחבר לנתניהו על הבסיס הלאומי, אבל דרעי? או ליצמן?
למה נפתלי בנט משנן כל כך הרבה את הצירוף 'עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל'? מה, הוא לא יודע מהי האסוציאציה האפשרית של השילוש הזה? מדינה אחת, עם אחד, מנהיג אחד?
למה כל שנתיים מגיע איזה רועי חסן חדש, שתוקף את ה"אשכנזים", מקבל מהממסד פרסי הוקרה ומחיאות כפיים? למה כולם אומרים שהשמאל מתנשא? למה מירי רגב ואופיר אקוניס, יריב לוין וזאב אלקין חושבים, אחרי כמעט 40 שנים בהנהגה, ש"הגיע הזמן לתפוס באמת את השלטון?"
כל אלה הם תוצאה ישירה של קרבות הזהות. כדי להבין, חייבים לחזור לליל ה־17 במאי 1977. יש כאלה שזוכרים, יש כאלה שקראו. מצודת זאב, אולם העצמאות, שתיים לפנות בוקר, הקהל הצפוף מיוזע, מאושר, מרוגש. מחכים למנהיג. הוא לא ניצח את הבחירות ההן, האסטרטגיה של עזר ויצמן הייתה להחביא אותו, אבל הוא המרוויח הגדול. הוא מגיע, מרים יד, מהסה את הקהל. שקט מוחלט משתרר. ואז, במחווה של נפוליאון שחטף מידי ההגמון את הכתר ושם אותו על הראש, הוא מוציא מכיס הז'קט כיפה שחורה גדולה ומניח אותה על הראש. ברוך אתה אדוניי מלך העולם, שהחיינו והגענו. בראיון העיתונאי הראשון שלו כמועמד המנצח, עוד באותו לילה, שואלים אותו: איזה סגנון יהיה לכהונה שלך?
"סגנון יהודי", בגין מביט לתוך המצלמה, "סגנון יהודי טוב".
היהודים חזרו. לא במקרה בגין החזיר אותם. זה לא התפלק לו. באופן אישי, הוא היה דתי כמו נתניהו. באופן רעיוני, כמו הרבה אנשי ימין של דור המחתרות, הוא לא רצה מדינת הלכה, או אפילו משהו קרוב לה. הוא האמין, ממש כבן־גוריון, שהזמנים החדשים ממילא יכחידו אותם. היהודים והיהדות מילאו בשבילו, בדיוק כמו בשביל נתניהו, תפקיד מושלם למשימה החשובה באמת: שכתוב ההיסטוריה.
.
אלוהים לשלטון בחרתנו
הכלי החשוב ביותר לעיצוב זהות הוא העבר. סטאלין הבין את זה. הארכיונים של ברית המועצות שונו כל הזמן, בדיעבד. בוגדים נמחקו, הברכות לבן הברית היטלר שכבש את פריז נעלמו מהגיליונות הישנים של 'פראבדה', אחרי מבצע התקפת הבגידה של מבצע ברברוסה.
גם ישראל החדשה עסקה בשכתוב העבר. הטמפלרים נמחקו מהזיכרון הלאומי, אף שבלעדיהם לא הייתה קמה כאן חקלאות או תעשייה. שלטון מפא"י העלים את העלייה הראשונה, עם בני המושבות. שמות הכפרים הערביים עוברתו. כולם מייפים את העבר, כולם מאדירים את חלקם וממעיטים בתרומת האחרים, זה טבעי. שקר היסטורי, אבל מציאות אנושית.
היהודים של בגין, ושל ממשיכו נתניהו, הוכנסו למשנה הפוליטית בתור מחק. הם נועדו לשנות את העבר. מי שמחזיק בעבר שולט בעתיד. כמו בחיים הפרטיים והאישיים, העבר שלך קובע לך גם את הזהות, ובדרך כלל גם את הגורל. התשובה לשאלה למה נתניהו (הראשון במשפיעים בגיליון זה, ראו הרחבה בהמשך) כל כך אובססיבי לשינוי העבר מובנת למדי. התנועה הרוויזיוניסטית, שהולידה את חירות שהולידה את הליכוד, ואת מנהיגיו, לא לקחה חלק גדול בבניית המדינה, בלשון המעטה. לטענתם, הם הודרו. אולי יש בזה משהו. בשירו (הנהדר והמצמרר) משנת 1937, מקונן זאב ז'בוטינסקי: "השרון והנגב לא לנו/ לא קציר לא קטיף לא בניין/ אלוהים ליגון בחרתנו/ ותבחר את אחי לתליין".
הם נרדפים. הם לא במפעל הבנייה, הם לא בשדות, הם לא בהגנה. וכך מסתיים השיר: שתי שורות של תיאור המצב, מה עושים הרדופים, ושתי שורות של נבואה, מה עומד להיות: "כי אנחנו שדיך נטענו/ מגלות, בעכו, על גרדום/ אלוהים לשלטון בחרתנו/ על כחול, ולבן, ואדום".
זה קרה. צאצאיו הפוליטיים שולטים כבר כארבעה עשורים. גם על האדומים. אבל שום דבר לא יכול לשנות את העבר. לא הם בנו, לא הם הקימו, אם זה היה תלוי בהם, אולי בכלל לא הייתה מדינה. הם התנגדו בכל כוחם להחלטת העצרת הכללית. הסכמה לגבולות החלוקה נראתה בעיניהם, חסידי שתי גדות הירדן, לבגידה נוראית. מי שבנה, מי שהקים, תמיד מרגיש קצת אחרת מזה שהצטרף אחר כך. וגם אם הוא נלחם ברגש הזה, גם אם הוא לא חש שום עדיפות, כל האחרים לא מאמינים לו. כשבגין הניח על הראש את הכיפה השחורה, הוא התחיל במסע לשינוי העבר. כשנתניהו מפחיד את הבוחרים ב"ערבים שנוהרים לקלפיות", הוא פשוט ממשיך את המהלך. כשהוא מתנה שיחות "ללא תנאים מוקדמים" בהכרה של אבו מאזן ב'מדינה יהודית', הוא מקבע את הנרטיב הרצוי: אנחנו כאן לא בגלל הציונות, אנחנו נמצאים פה בגלל היהדות.
.
שיח הנרטיבים
רוח הזמן הביאה אלינו את הפוליטקלי קורקט ואת אחיו המתועב לא פחות, הפוסט־מודרניזם, שהשריץ גם את ההיסטוריה החדשה. זו קללת מדעי הרוח. זה איון של אמת, של מחקר אובייקטיבי, של היררכיית איכות וידע. אתה אומר שהיה ככה, ואני אומר לך שהיה משהו אחר. ויש לי גם הוכחה, אני חושב ככה, מה תעשה לי.
כולם מכירים את קרבות הנרטיבים של המקום הזה. הנרטיב הציוני, באנו, קנינו אדמות, תנועת שחרור לאומי, מלחמה שנכפתה, ערבים שקמו עלינו, תושבים שברחו מפני שהמנהיגים אמרו להם. יש הרבה חרטוטים גם כאן. מול זה, נבנה הנרטיב הפלסטיני, סיפור הנאכבה. האסון, התיישבות יהודית קולוניאלית בחסות הכידונים הבריטים, גירושים, ג'נוסייד וכיבוש אלים של פלסטין. מילא.
נתניהו ובנט, דרעי וינון מגל דוחפים נרטיב חדש – נרטיב שלישי. הקמת המדינה הייתה פעולה יהודית, לא ציונית־סוציאליסטית. בלי התורה ששמרה עלינו כל שנות הגולה, הרי בכלל לא היה מי שיגיע הנה, לא ככה?
זה נרטיב טוב. הוא מועיל מאוד פוליטית, לא רק לליכוד, גם לכל האוכלוסייה העצומה שהגיעה לכאן אחרי שהמדינה קמה. אם כדי לקנות מניית יסוד במקום הזה כל מה שצריך זה יהדות, מי יותר יהודי מהם. זה לא אתם שהקמתם לנו את המדינה, הם אומרים, זה ממש הפוך. בגלל היהדות שלנו ושל הורינו והורי הורינו, באתם הנה. אתם כאן בגללנו, לא להפך.
אין לזה שום קשר לאמת, אבל זו ההיסטוריה החדשה. היסטוריה, אפילו לפי השם שלה, היא רק histoire, סיפור. והיהדות זה סיפור טוב. אבל כשמכניסים את הסיפור לתוך מערכת הדם הלאומית, כשמשתילים לתאי הגוף עבר שלא היה, מתחילים מיד להתנהג ולדבר באופן אחר. אם אנחנו כאן מפני שאלוהים אמר, אז באמת אין הבדל בין יפו ליצהר. ויתור על תפוח הוא כמו נסיגה מחיפה. זה לא מה שכתוב בהכרזת העצמאות, זה לא "מתוקף החלטת העצרת הכללית", זה לא תוצאה של מדיניות חילונית, לאומית, מעשית, שמתנהלת בפיקחות בין גלי הגיאו־פוליטיקה העולמית. זו מחיקה בדיעבד של הציונות.
זה לא ויכוח על ההיסטוריה. זו מדיניות ממשלתית. ציפי חוטובלי ניסחה את זה באופן מדויק. "תגידו", סגנית שר החוץ אמרה לשגרירינו במדינות העולם, "תגידו לכולם שאנחנו כאן כי זאת הארץ שאלוהים ציווה לנו. זה כתוב בתנ"ך. גם הם מאמינים בספר הזה".
.
מפרש מול רוחות הזמן
מול הנרטיב היהודי שנדחף בידי ראש הממשלה ושותפיו הטבעיים, עומדים, כמעט נכלמים, שרידי המחנה הסוציאליסטי. כשהם בחרו לעצמם את השם 'המחנה הציוני' זה היה אינסטינקט נכון, אבל הם מתביישים לנפנף בזה. פה ושם הרצוג פולט בכעס 'אני מוביל את המפלגה שהקימה את המדינה', אבל זה לא עוזר לו. הוא עדיין 'סמולן' ו'מתנשא', אחד מאלה ש"שכחו מה זה להיות יהודים", כמו שלחש בזמנו נתניהו באוזנו של הרב כדורי.
כובשי הזהות החדשה משתלטים על מרחבי התודעה, בטוקבקים ובשיח, בפאנלים של הטלוויזיה ועל דפי העיתונים, בהפגנות ובמחאות. לא במקרה הפגנות הקיץ הגדולות של 2011 הורדו לבור בעצרת קבורה ענקית, ודווקא, כמה סמלי, בכיכר המדינה. אייל גולן שר עם האנשים את המנון הסיום 'מי שמאמין לא מפחד': "יש אלוהים אחד גדול/ הוא בעולם הזה נותן לנו הכול".
כשאתה משנה את העבר, אתה מיד מעוות גם את ההווה. כל פיגוע נגד חיילים ישראלים, נגד מתנחלים או נגד אזרחים בירושלים, מלווה בקינה־האשמה אוטומטית: רצחו אותם רק משום שהם יהודים; פוגרום בעיירה. וככה, כאשר איסלאמיסטים רוצחים קונים בסופרמרקט בפריז, נתניהו מיד מחבר. הורגים אותנו בכל מקום בעולם, רק כי אנחנו יהודים. זה לא נכון, נתניהו יודע את זה, אבל מהי אמת, אם לא הדבר שבו אתה מאמין. כולם אנטישמים, כאן ושם, אין הבדל. ככה הימין מחבר את ישראל לגולה. הוא הופך אותה לחלק ממנה.
הרבה דברים משפיעים על החיים שלנו. האנשים שמופיעים ברשימה שלפניכם מבטאים ומייצרים את ההשפעות האלה. לא כולן תוצאה של מלחמת הזהות שבה אנחנו מצויים. חלק מהן הן תולדה של רוחות הזמן, של זרמים שמגיעים ממקומות אחרים. אבל גם אלה משולבים ומשתרגים כאן במלחמה הגדולה על הזהות שרוחשת עכשיו בכל מקום, בכל פעולה, בכל הצעת חוק, בכל מאמר, בכל שיר ברדיו.
תרשו לנו את היומרה להצהיר על הגיליון הזה כהיסטורי, כי אנחנו מצויים בעיצומו של הקרב האחרון על הזהות; קרב שנערך בעזרת שכתוב ההיסטוריה. זה קרב קשה, מדמם, כי אנחנו נמצאים בדיוק בנקודת הכרעה. בינתיים, העבר המדומה מנצח ומשתלט על ההווה. יכול להיות שגם המחר יהיה שלו. אם זה יקרה, אולי כבר לא יהיה מי שיחגוג.
שנה טובה.
–
צילום: Thinkstock
–
רוצים לדעת מי נכנסו לרשימת הישראלים המשפיעים ביותר? לחצו כאן ותוכלו לקבל את גיליון "משפיעים 2015" של 'ליברל' במתנה עד הבית.
