טראומה היא דבר מעצב. ילד תוחב אצבע לתוך שקע חשמלי חשוף, ואם הוא שורד, זה כבר לא יקרה לו שוב. הכאב נחקק והמוח לומד. מדובר במנגנון הישרדותי חשוב מאין כמותו.
ולא רק ילדים. גם מנהיגים מוּנעים מלקחי העבר האישיים שלהם. בנימין נתניהו נכווה קשות ב־1999 כשהסתכסך עם מחנה הימין ואיבד את השלטון לאהוד ברק. מאז ועד היום, לא משנה מה, ביבי לא מעז לצאת נגד ה"בייס" הפוליטי שלו. אחת החוויות המעצבות בחייו של אריאל שרון הצעיר הייתה הקרב הכושל על כיבוש לטרון במלחמת העצמאות. חיילים פצועים הופקרו שם למותם. יותר מ־50 שנה אחר כך, כשאף אחד לא הבין מדוע ראש הממשלה מסכים לשחרר מאות מחבלים תמורת אזרח אחד, סוחר סמים בשם אלחנן טננבאום, שנפל באשמתו בשבי חזבאללה – טענו מקורביו של שרון שהתשובה נעוצה בלטרון.
בחודש האחרון אי אפשר היה לחמוק מחגיגות היובל למלחמת ששת הימים. השיח נע בין התרפקות נוסטלגית על הניצחון המזהיר ורוח האחדות ששרתה על העם, לבין עיסוק ב־50 שנות כיבוש והתנחלות. אבל כדי להבין באמת את הנסיבות שהובילו לפרוץ המלחמה ששינתה את פני המזרח התיכון, לא די בחזרה ל"תקופת ההמתנה" של מאי־יוני 1967. יש לחזור למלחמה הקודמת, מלחמת סיני 1956 (מבצע קדש) וללקחים שכל צד הפיק ממנה, בצדק או שלא בצדק, לפי חוויותיו הוא. גמאל עבד אל־נאצר, משה דיין, אבא אבן ולוי אשכול – כולם מילאו תפקידי מפתח בשתי המלחמות. ובשני המקרים היו אלה מנהיגי המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, שקבעו בסופו של דבר את התוצאה המדינית של ההתמודדות הצבאית במזרח התיכון.
כיצד קרה שמבצע קדש הביא למשבר החמור ביותר בתולדות יחסי ישראל־ארה"ב בעוד שמלחמת ששת הימים הולידה את תור הזהב בין המדינות? איך זה שב־56' הייתה ממשלת ישראל מוכנה לספוג סנקציות כלכליות ואולי אף הדחה מהאו"ם, ולעומת זאת ב־67' היא ניסתה לעשות הכל, אבל הכל, כדי לא להרגיז חלילה את העולם? ואיך נוצרו הנסיבות שהכריחו את ישראל לסגת מכל סנטימטר שכבשה במלחמת 56' בניגוד מוחלט לעמדתה, בעוד שאחרי מלחמת 67' נסוגה ישראל רק מהשטחים שבחרה לסגת מהם, בהתאם לאינטרסים שלה?
שיכרון הניצחון
בואו נחזור רגע בזמן לסוף 1956: פחות מ־2 מיליון תושבים חיים בישראל, מדינה בת שמונה שנים שעדיין מתמודדת עם קליטת עלייה המונית. בן־גוריון, האב המייסד, חזר לפני שנה לתפקיד ראש הממשלה והוא שולט במדינה ביד רמה. היחסים בין ירושלים לוושינגטון אינם מזהירים. בן־גוריון מעולם לא הוזמן לבית הלבן, אבל לעומת זאת בארמון האליזה בפריז הוא דווקא אורח רצוי. צרפת היא בת הברית האסטרטגית של ישראל, והיא עדיין מעורבת מאוד במזרח התיכון ובצפון אפריקה. אמריקה עסוקה אותו זמן במערכת בחירות, שבה מבקש הנשיא דווייט אייזנהאואר להיבחר לכהונה נוספת. מוסקבה, לעומת זאת, שקועה עד צוואר בניסיון לדכא התקוממות אנטי־סובייטית בהונגריה שמאיימת על כל אחיזתה במזרח אירופה.
על הרקע הזה רוקמות ישראל, בריטניה וצרפת מבצע צבאי נגד מצרים של נאצר, שהעז להלאים מידי הקולוניאליסטים את תעלת סואץ ולחסום את מְצרי טיראן לשיט ישראלי. מבחינת בריטניה וצרפת, משבר 56' (מבצע מוסקטיר) מסתיים בכישלון מחפיר. מבחינת צה"ל (מבצע קדש) ההצלחה היא אדירה. בתוך שבוע כובשת ישראל את רצועת עזה, את מצרי טיראן ואת חצי האי סיני – כמעט עד קו התעלה.
בשארם א־שייח' עורך צה"ל מסדר ניצחון חפוז. דגל ישראל מונף בגאווה. בן־גוריון אמנם לא מגיע למסדר, אבל שולח איגרת לגיבורי הניצחון. הרמטכ"ל, משה דיין, מקריא אותה באוזני אלפי חיילים כשהוא עומד על במה מאולתרת הנשענת על שני קומנדקרים: "יטבת תהיה שוב לחלק ממלכות ישראל השלישית!".
מלכות ישראל השלישית. לא פחות. המבוכה תהיה כה גדולה עד שבן־גוריון ינסה למחוק את הביטוי הזה מההיסטוריה שלו. הוא לא יופיע בכתביו ולא יוזכר בזיכרונותיו. לימים, בחלוף עשר שנים, יודה בן־גוריון כי טעה. "הרחקתי לכת. וזה היה בניגוד להשקפות שהבעתי, שהם (המעצמות והאו"ם) לא יניחו לנו להישאר בסיני. הניצחון היה מהיר מדי. הייתי יותר מדי שיכור ניצחון".
–
לא רק "הזקן" היה שיכור ניצחון. כל המערכת הפוליטית בישראל (למעט המפלגה הקומוניסטית) יצאה מגדרה. גם אלה שלא תמכו במלחמה. מפ"ם, מפא"י, אחדות העבודה, הציונים הכלליים, הדתיים, הפרוגרסיבים, הדרוזים – כולם התלכדו בתמיכתם בבן־גוריון. אפילו היריב הנצחי, מנהיג חרות מנחם בגין, קרא לעבר שולחן הממשלה: "יישר כוחכם!". בן־גוריון ציטט מהתנ"ך והגדיר את קדש כמערכה הגדולה ביותר בתולדות עמנו. "מעמד הר סיני נתחדש בימינו אלה בתנופת הגבורה של צבאנו. זה היה המבצע הצבאי הגדול והמפואר בתולדות עמנו הקדומים, מקום מתן תורה, בו נבחר עמנו להיות עם סגולה".
(אגב, כשטס בן־גוריון מעל הר סיני הוא כתב ביומנו ש"לא ייתכן שסביב ההר עמד העם – כי אין מקום".)
זה היה מעין קדימון למה שיקרה בישראל לאחר ניצחון ששת הימים. אמנם לא היה מדובר בהר הבית ובכותל המערבי, וגם לא במערת המכפלה או קבר רחל, אבל מתברר שגם הר סיני המרוחק יכול לעורר שדים קדומים. הציונות הייתה תנועה פרקטית מאוד, אבל ברגע שהיא נשענה על חלום עתיק בן 2,000 שנה היא יצרה מתח אדיר שאיים עכשיו להתפרץ. בן־גוריון ודיין היו חילונים גמורים, אבל גם הם חוו את עצמם כחלק מהרצף ההיסטורי הגדול של חיי העם היהודי. בן־גוריון דיבר על מלכות ישראל השלישית, ומשה דיין מיהר לחשוף באזור עזה עתיקות מהתקופה הכנענית. ראש הממשלה כבר פנטז על חידוש התנועה במסילת הרכבת שבין תל אביב לעזה. הרמטכ"ל דיין האיץ את העבודות לשיקום המסילה כי "הדבר חשוב בעיקר לקראת עונת ההדרים". אוטוטו הוא יבקש מראש הממשלה להקים את ההתנחלויות הראשונות ברפיח ובשארם.
התפכחות מהירה
החגיגות היו קצרות מאוד. ברגע שהרוסים הרגישו שהם משתלטים על המרד בהונגריה, הם נכנסו בכל הכוח למשבר במזרח התיכון. "ישראל משחקת בצורה נפשעת וחסרת אחריות בגורל העולם, ובגורל עמה היא", כתבה מוסקבה לירושלים באיגרת מיוחדת, והוסיפה איום: "ממשלת ישראל זורעת איבה כזאת בין עמי המזרח שאינה יכולה שלא להשאיר רישומה על עתיד ישראל ומעמידה בסימן שאלה את עצם קיומה של ישראל בתור מדינה".
בן־גוריון היה מופתע מהאיגרת. "דווקא בולגנין (ראש ממשלת ברה"מ דאז, י"י) נראה לי אדם הגון, עם זקנקנו המחודד הזה, ופתאום – גסות כזו! כך פונים לראש ממשלת ישראל, ללא כל הנימוסים המחייבים?". ביומנו כתב שאילולא חתם בולגנין על האיגרת, היה חושב שהיטלר בעצמו כתב אותה, "ואין הבדל רב בין התליינים האלה".
מעבר לאיום הבוטה החלו לזרום לירושלים ידיעות מדאיגות: שייטת סובייטית ביקשה לעבור במצרי הדרדנלים לים התיכון, שש צוללות סובייטיות עגנו בנמל אלכסנדריה במצרים, מטסים צפופים של מטוסי קרב רוסיים נראו מעל טורקיה בדרכם לסוריה, ועוד.
הידיעה המדאיגה ביותר הגיעה מפריז: ברית המועצות מתכוונת להרוס את ישראל כליל במתקפה אווירית בתוך 24 שעות. לימים התברר שכל זה לא היה ולא נברא. זו הייתה עוד הונאה קלאסית של הסובייטים (עוד נחזור לתחביב הרוסי הזה ב־67'). כעבור שנים אמר בן־גוריון ש"יכול להיות שהאיומים היו מלאכותיים, לא אמיתיים, אבל הפחד היה אמיתי". ואכן, כמה משריו תבעו נסיגה מיידית מסיני. זלמן ארן עישן בשרשרת והיה לחוץ: "לכם יש מנטליות ישראלית. אבל אני יהודי גלותי ואני פוחד. זו תהיה השמדה גלויה!".
ואם לא די בכך, באו האמריקאים והבהירו באופן חד־משמעי שבסיפור הזה הם בצד של הסובייטים. יום אחרי תום המלחמה נבחר אייזנהאואר לכהונה שנייה ברוב עצום, והוא תבע מישראל נסיגה מיידית מכל סיני. הוא איים בביטול התמיכה הכלכלית בישראל, בהטלת סנקציות על ידי האו"ם ואפילו בהדחה מהארגון. הוא רמז שישראל עלולה לגרום לפרוץ מלחמת עולם שלישית. גם יו"ר ההסתדרות הציונית, נחום גולדמן, הבהיר לבן־גוריון שיהדות ארה"ב לא תוכל לעמוד לצידה של ישראל אם זו תתמיד בסירובה לסגת מסיני. הוא גם כתב לראש הממשלה שהוא יודע בוודאות כי אם ארה"ב תנקוט צעדים נגד ישראל – גם השילומים מגרמניה ייפסקו.
בן־גוריון היה מודאג. הוא ביקש מהשגריר שלו בוושינגטון אבא אבן (שהיה בו בזמן גם השגריר באו"ם) לארגן לו בדחיפות פגישה עם אייזנהאואר, כדי שיוכל להסביר לו בעצמו את מצבה של ישראל. אבן עשה כמה בדיקות וחזר מהר עם תשובה: האווירה בבית הלבן כל כך עוינת את ישראל, עד שאין תקווה אפילו להציע פגישה פנים אל פנים. בן־גוריון הבין שאין לו ברירה. הוא חייב להכריז מיד על נסיגה. אבל להכריז זה דבר אחד, ולסגת זה כבר משהו אחר.
משבר כלכלי זה טוב
ההכרזה הישראלית על נסיגה מסיני הרגיעה מעט את הרוחות. זו בדיוק הייתה כוונתו של ראש הממשלה, שביקש עכשיו להשהות ככל האפשר את ביצוע הנסיגה. הוא האמין שכשתחלוף סכנת מלחמת העולם השלישית, העולם יראה את המצב קצת אחרת וישראל תוכל להמשיך להחזיק ברצועת עזה ובמצרי טיראן. הוא שוב טעה.
בכל פעם שישראל עיכבה את הנסיגה ועודדה הפגנות נגד היציאה מסיני – הלחץ הבינלאומי עליה גבר. וושינגטון שוב איימה בסנקציות, ובן־גוריון קרא אליו את שר האוצר לוי אשכול, שהעריך כי מלאי המזון והדלק שיש ברשות ישראל יספיק לחמישה חודשים, לא יותר. ראש הממשלה הורה לאשכול להיערך לסנקציות ולהשיג כמה שיותר רזרבות של מטבע זר. "טוב שיהיה משבר כלכלי", אמר בן־גוריון, "גם מבחינה פנימית וגם מבחינת מצבנו בעולם. עלינו להיערך על דבר צודק – והכסף האמריקאי לא יכניע אותנו!".
דעת הקהל בארה"ב החלה לנטות לכיוונה של ישראל. אבל אייזנהאואר היה מנהיג לא פחות נחוש מבן־גוריון, והוא החליט לדלג מעל הקונגרס, העיתונות והלובי היהודי (השנוא עליו) ולפנות ישירות לעם האמריקאי בנאום: "אם נסכים שהתקפה מזוינת יכולה להשיג את מטרת התוקף, פירוש הדבר כי הפכנו לאחור את הסדר הבינלאומי. […] אסור שהאו"ם ייכשל!".
כעת גם לבן־גוריון לא הייתה ברירה. לפני כמה שבועות החיל את החוק הישראלי על רצועת עזה. עכשיו הוא כבר נשמע אחרת. "אילו היו אויבינו פיקחים", אמר לדיין, "היו מוסרים לנו רצועת עזה בשלמותה, על פליטיה, ונצטרך לפרנס רבע מיליון ערבים ולדכא חתירות נגד ביטחוננו בכוח".
בן־גוריון העביר בממשלה החלטה על נסיגה מלאה מסיני. כולל מצרי טיראן. כולל רצועת עזה. הוא חשב שהאמריקאים ידאגו שהאו"ם יהיה זה שישלוט בעזה, אבל לא חלף שבוע והמצרים חזרו לרצועה. ההישג הצבאי המזהיר הפך לתבוסה מדינית כואבת. המורל ירד פלאים. חיים לנדאו מחרות צעק בכנסת לעבר בן־גוריון: "למה הבסת את צבאנו!".
ישראל במקום וייטנאם
נדלג עשר שנים קדימה בזמן. בישראל חיים כמעט 3 מיליון תושבים. בן־גוריון כבר התפטר, מסוכסך עם צמרת מפלגתו, והוחלף בידי מי שהיה שר האוצר שלו, אשכול. משה דיין משועמם באופוזיציה, ברשימה של אותו בן־גוריון. בבית הלבן יושב הנשיא לינדון ג'ונסון, שנכנס לתפקידו בעקבות רצח קנדי ומאז הספיק להיבחר בעצמו (עם 90% מקולות היהודים). גישתו של ג'ונסון למזרח התיכון בכלל ולישראל בפרט הייתה הפוכה מזו של אייזנהאואר. ג'ונסון רואה בישראל בת ברית של ארה"ב, גם במובן האסטרטגי וגם במובן התרבותי־רגשי. ולא פחות חשוב מכך, ג'ונסון רואה במצרים גרורה צייתנית של הקרמלין.
ואכן, מצרים של נאצר מעורבת עד צוואר במלחמה בתימן, תומכת במוצהר בסין הקומוניסטית, בקובה של קסטרו ובווייטקונג שהוביל את הלחימה נגד ארה"ב בווייטנאם, ומסייעת לכוחות המורדים במלחמת האזרחים בקונגו. אם לא די בכך, ג'ונסון רואה בנאצר אחראי לשריפת מרכז התרבות והספרייה האמריקאית בקהיר ב־64'.
אבל הדבר החשוב ביותר שקורה באביב 67' לא מתרחש במזרח התיכון כי אם במזרח אסיה. ארה"ב שוקעת יותר ויותר במלחמת וייטנאם, ומתחילה להפציץ את צפון המדינה. הרוסים נמצאים במבוכה, והם מחפשים זירה בינלאומית אחרת שבה יוכלו להצית תבערה מדודה, שתסיט את תשומת הלב מהנעשה בווייטנאם. כך נולדת המזימה הסובייטית שתוביל בסופו של דבר למלחמת ששת הימים. הרוסים לא רצו מלחמה. אבל זה מה שיצא.
במאי 67' מוזמן אנואר סאדאת, מקורבו של נאצר, לפגישה במוסקבה עם סגן שר החוץ הרוסי, שמציג בפניו הוכחות לכך שישראל עומדת לתקוף את סוריה. הרוסי טוען שצה"ל ריכז את כל סד"כ המילואים שלו, 12 חטיבות, על קו הגבול הסורי. סאדאת חוזר למצרים וממהר לעדכן את נאצר.
הנשיא המצרי הוא מנהיג די חשדן, והוא שולח את ראש המודיעין שלו בדחיפות לסוריה. האיש של נאצר עומד על פסגת רמת הגולן (שאז עוד כונתה הרמה הסורית), משקיף על הגבול עם ישראל, ולא רואה כלום. הוא מעדכן את נאצר שישראל לא נערכת לשום מתקפה. הרוסים מבלפים. אבל נאצר, משיקוליו הוא, מחליט להמשיך לשחק את המשחק. מצרים מגרשת את כוח האו"ם ונכנסת לסיני. ישראל מופתעת ולא ממהרת להגיב. זה מתפרש כחולשה. המודיעין האמריקאי מעריך כי אם אכן תפרוץ מלחמה, צה"ל ישמיד את צבאות מצרים וסוריה בתוך שבוע עד עשרה ימים. המודיעין הסובייטי מעריך בדיוק ההפך: תוך שבועיים תחדל ישראל להתקיים. רק השגריר הרוסי בישראל, צ'ובאחין, מזהיר את הקרמלין שישראל תנצח. הם סותמים לו את הפה.
נאצר תופס ביטחון וסוגר את מצרי טיראן. הרוסים מבינים שמבחינת ישראל זהו "קאזוס בלי" – עילה למלחמה. הם פונים למצרים בניסיון להנמיך את הלהבות. אבל העימות כבר נכנס לקצב משלו. בן־גוריון הפנסיונר מזהיר את הרמטכ"ל יצחק רבין מפני "חורבן בית שלישי". הממשלה מגייסת מילואים, ושר החוץ אבא אבן פועל ללא לאות לאור לקחי המלחמה הקודמת. "אני חייבתי פעולה מדינית כדי שאם נצטרך להילחם לא נעמוד בפני חומת התנגדות בינלאומית כפי שקרה ב־56' כאשר התנגדו האומות למבצע", סיפר לימים אבן בראיון לרפאל כהן־אלמגור. "חשבתי שאם נוכל לגייס את המערב, ובמיוחד את ארה"ב, ונגרום להם להבין שהדבר מצדיק תגובה – לא נצטרך הפעם לוותר על פירות הניצחון. ומדיניות זו הוכיחה את עצמה, כי הלוא הנוסחה של ג'ונסון הייתה 'אתם קורבנות התוקפנות'".
פעם אחר פעם מחליטים אשכול ואבן לתת צ'אנס לדיפלומטיה. שוב ושוב הם נענים לבקשה האמריקאית לחכות עוד קצת. אולי נאצר יתחרט. אולי האמריקאים יארגנו משט בינלאומי לפתיחת המצור. אולי מוסקבה תרגיע את המצרים.
ב־1 ביוני 1967, כשדיין מצטרף לממשלה כשר ביטחון, מקבל ראש המוסד מאיר עמית את מה שהוא הבין כ"אור ירוק מהבהב" מהממשל האמריקאי לפתוח בפעולה צבאית. אחרי ארבעה ימים יוצא צה"ל למבצע 'מוקד' להשמדת חילות האוויר הערביים. בחלוף חמשת הימים שמצטרפים ליום הזה, המזרח התיכון משנה את פניו כליל.
אבל כמה שהתמונה הבינלאומית שונה בסיבוב הזה. הנשיא ג'ונסון מצהיר בפני כל העולם שהוא זוכר היטב את נסיגתה של ישראל "מכל שטחי חצי האי סיני לאחר מלחמת סיני מבלי שקיבלה דבר בתמורה", והפעם הוא מבקש לגבש מסגרת שלפיה "יש להתנות כל החזרת שטח בהתקדמות לקראת הסדר שלום". מועצת הביטחון של האו"ם מקבלת את החלטה 242 שקוראת לנסיגה ישראלית תמורת הסכם, והחשוב מכל: ארה"ב שוללת בתוקף את התביעה הסובייטית לנסיגה ישראלית מיידית ומלאה לקווי 4 ביוני. מאז ועד היום.
הפירות שהרקיבו. סוף דבר
מהתבוסה המדינית של 56'–57' התאוששה ישראל די מהר. גם מהמכה המורלית של הפתעת מלחמת יום כיפור ב־73' הצליחה ישראל לצאת בסופו של דבר. אבל דווקא עם הניצחון הגדול של 67' אנחנו מתקשים להתמודד: הוא פילג את החברה הישראלית באופן מסוכן, הוא סיבך את ישראל במציאות ביטחונית חסרת מוצא, ופגע קשות במעמדה הבינלאומי.
עד היום ישראל לא החליטה אם היא רוצה לספח את השטחים שכבשה ואת תושביהם, או לוותר עליהם. וגם אם פה ושם החליטה – לא קידמה את החלטתה לעבר פתרון מלא. אם להשוות את הישגי מלחמת ששת הימים לפירות, אז לא החלטנו אם לאכול את הפירות האלה או למכור אותם. בינתיים חלפו 50 שנה וייתכן שהפירות כבר הרקיבו ואינם טובים כיום לא למאכל ולא לממכר. גם מניצחונות צריך לדעת איך להתאושש, לא רק מתבוסות.
–
עוד בפרויקט 50 שנה למלחמת ששת הימים:
- אל בתוכנו: משה דיין של אחרי ולפני 1967 // מאת יונתן שם־אור
- ההיבריס | הדת | הדמוגרפיה | הטרור: כך שינתה מלחמת ששת הימים את צה"ל // מאת רן אדליסט
- המהפכה התרבותית של מלחמת ששת הימים // מאת יונתן אסתרקין
- 50 שנים של בדידות: כך נפלה מדינת ישראל וקמה ממלכת יהודה // מאת יונתן שם־אור
