באוקטובר 2006 הפתיע אביגדור ליברמן והצטרף לממשלת אולמרט, שספגה צניחה אדירה בתמיכה בה לאחר מלחמת לבנון השנייה. ח"כ ראלב מג'אדלה (העבודה) רתח. מיד רקח מהלך שילחץ על יו"ר מפלגתו עמיר פרץ לעזוב את הקואליציה. לשבת עם ליברמן הגזען באותה ממשלה? לא יקום וגו'. פרץ נהג בחוכמה והציע למג'אדלה להתמנות לשר הערבי הראשון. מג'אדלה קרן מאושר, שחט את האידיאולוגיה ויאללה – סולחה. כשר המדע, התרבות והספורט, הוא לא הותיר יותר מדי רושם. ודאי לא רושם חיובי. כתבי התרבות שליוו אותו גילו ממסד זועם ומאוכזב, שמרגיש שהשר די עושה מהם צחוק. מג'אדלה מצידו התגאה בריבוע התקציב לתרבות במגזר הערבי, אבל כמו שכתבה ציפי שוחט ב'הארץ' ב־2009, הכספים שימשו בעיקר לקיום מופעים ופסטיבלים, "אך ספק אם הטביעו חותמם. חלק (…) היו מופעי חינם עם כיבוד (…) בחסות השר ובהשתתפותו". אפילו תיאטרון אל־מידאן. כן, אותו מוסד שכיכב באחת מסערות מירי רגב הבולטות, קבל על הזלזול של השר בו. מג'אדלה היה ונותר עסקן מפלגתי, אמן של פוליטיקה קטנה. מהפכה הוא לא ייצר עבור הציבור הערבי. גם לא כסמל. הוא לא בדיוק האיש לקרוא כיכרות על שמו.
היסטוריית מג'אדלה נוגעת לאחת השאלות הפוליטיות הגדולות – הייצוג וההשפעה הפוליטיים של המגזר הערבי־ישראלי. סקר שערכה לאחרונה עמותת 'יוזמות אברהם' מצא כי רק 42% מהם מתכוונים להצביע (בוודאות/בסבירות גבוהה) בספטמבר. אמנם יש נתון מעודד יחסית, של כאלה שלא הצביעו באפריל וכן מתכוונים להצביע כעת; אבל אין מה לעצור את הנשימה, האחוז הכללי יישאר נמוך בהרבה מבמגזר היהודי. התשובה הנפוצה ביותר לשאלה "למה לא הצבעת?" היא כמעט מובנת מאליה: "אין תועלת בהצבעה שלי".
ב־2008 וב־2012, כשברק אובמה התמודד על נשיאות ארה"ב, קרה מהפך דרמטי בקלפיות – לראשונה, אחוז השחורים שיצא להצביע היה גבוה מזה של הלבנים. ב־2016 מספרם צנח חזרה ובחדות. דונלד טראמפ הצליח לקעקע גם בקרבם את תדמיתה של הילרי קלינטון כעוד לבנה עשירה ומושחתת. ההקבלה ברורה – כאן או שם, האם יש טעם להצביע אם איני חש שאני מיוצג באופן אמיתי במוקדי קבלת ההחלטות במדינתי?
אחרי הרבה דם רע, האשמות ותככים, חתמו בחודש שעבר ראשי המפלגות הערביות על הסכם לריצה תחת 'הרשימה המשותפת'. כינונה המחודש של זאת צפוי להעלות במעט את אחוזי ההצבעה במגזר. אבל הסקרים אינם מנבאים לה את ההישג שהביאה ב־2015 (עם 13 מנדטים). אז דרמה לא נראה כאן. ולמה שתהיה? חברות ה'משותפת' לא יהיו חלק משום שלטון בעתיד הנראה לעין. המשחק הבדלני כלפי הערבים מתנהל בשני צידי המגרש – גם מצד הממשלות, כל הממשלות, וגם מצד נציגיהם הפוליטיים עצמם. בניגוד לחזיונות וסרטוני נתניהו, לא נראה את הערבים־ישראלים יוצאים באחוזים של המגזר החרדי לקלפיות.
השינוי, כנראה, נמצא במקום אחר. הצבעה למפלגות אחרות, שיתחייבו לייצג גם את האינטרסים שלהם. אם מצביעי מרצ יכלו להצביע לבני גנץ, אין סיבה שמצביעי 'המשותפת' לא יצביעו לו, לעמיר פרץ או לניצן הורוביץ. השפעה היא יותר אידיאולוגית, לפעמים, מאידיאולוגיה לשמה.
