"ירדן היא פלסטין", זה יכול לעבוד // מאת אריה אלדד

כל בני האדם רוצים שלום. הם רק חלוקים ביניהם על הגדרתו, מהותו והדרך להשגתו, ויש בהם המוכנים לשפוך נהרות דם (לרוב של אויביהם, אך לעתים גם תוך הקרבת בני עמם) כדי להשיגו. אפשר להתבונן בסכסוך בין יהודים וערבים בארץ ישראל ולתהות מדוע, חרף מאמצים משני הצדדים ומעורבות בעצימות גבוהה של הקהילה הבינלאומית – עדיין לא הושג שלום כזה. והתסכול הולך וגובר.

אבל התסכול הוא תוצאה של אבחנה שגויה. כל מי שמתבונן בסכסוך ומניח שזהו סכסוך טריטוריאלי בין שני עמים על ארץ אחת – מתקשה בוודאי להבין מדוע טרם נמצאה נוסחת החלוקה שתפתור אותו. טרם שורטט כהלכה הגבול האחד שיפריד בין הנצים וישכין שלום. הם שם ואנחנו כאן. אם אכן היה הסכסוך טריטוריאלי – היה כבר מזמן מגיע אל פתרונו. הרי עשרות ניסיונות חלוקה והצעות לקווי גבול הועלו ב־90 השנים האחרונות. אך בהכללה מסוימת ניתן לומר שכל ניסיון הביא בעקבותיו מלחמה ולא שלום, וכל התנגשות כזו העצימה את שפיכות הדמים.

התסכול הוא פרי הטעות באבחנה. כיוון שהסכסוך אינו טריטוריאלי אלא דתי. מלחמת דת. התנגשות אידיאולוגיות. דוגמה מקומית למה שכינה סמואל הנטינגטון בספרו 'התנגשות הציביליזציות'. והרי החדשות הרעות: מלחמות דת אינן מסתיימות לעולם. די שנתבונן בסכסוך בן אלף השנים בין נוצרים ומוסלמים בבלקנים, כדי שלא נפתח רמת ציפיות לא ריאלית. ולכן לעולם לא יהיה כאן שלום אמיתי.

אנו נוטים בדרך כלל להאשים את הצד השני, הערבי, בכך שהמלחמה הזו היא מלחמת דת. בעיני האסלאם, ארץ ישראל – פלסטין עבורם – לעולם תהיה "אדמת ווקף" שאסור לאף מוסלמי בעולם להכיר לנצח בזכותו של כופר לשלוט בה, ולכן לעולם לא יסכימו להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אבל אם נעמיק להתבונן – אין זו מלחמת דת חד־צדדית. כולנו, גם החילונים שבנו, נמצאים כאן בזכות התנ"ך. זהו כתב הזכויות שלנו על ארץ ישראל. לא הצהרת בלפור, לא החלטת סן רמו. גם לא החלטת כ"ט בנובמבר. כל המסמכים הללו אינם אלא ביטוי להכרת אומות העולם בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כפי שהיא כתובה בתנ"ך. ולכן נופף דוד בן גוריון בספר הספרים, בהופיעו ב־1937 בפני ועדת פיל, ואמר: זה, ולא כל מסמך אחר, הוא ה"קושאן" שלנו על ארץ ישראל. ובן גוריון לא היה "יהודי דתי". ולפיכך זוהי מלחמת דת דו־צדדית.

אך מה בכל זאת אפשר להציע כדי להשיג תקופות ארוכות של הפסקת אש, רגיעה, צמצום בשפיכות הדמים?

גם אלו מאיתנו המכירים בקיומו של "עם פלסטיני" אינם יכולים להתכחש לעובדה כי כבר קיימת מדינה פלסטינית בירדן. "ירדן היא פלסטין, ופלסטין היא ירדן", כפי שאמר המלך חוסיין המנוח. ירדן הוקמה על 75% מהבית הלאומי שהוקצה לעם היהודי, ולצורך הקמתו קיבלה בריטניה מנדט על "פלסטיין". 70% מאזרחי ירדן הם פלסטינים על פי הגדרתם. ולפיכך ירדן היא מדינת הלאום הפלסטינית ואין שום צורך – גם לא לשם יישום זכות ההגדרה העצמית – להקים עוד מדינה כזו, ודאי לא בלב המולדת שלנו. אם יוצאים מהנחת המוצא הזו – ניתן לנסות להגדיר את מערכת היחסים בין הערבים תושבי ישראל ובין ירדן. אפשר למשל לאמץ את הצעת UNSCOP ממאי 1947, זו הוועדה ששלח האו"ם ואשר כתבה את הטיוטה להחלטת כ"ט בנובמבר. והם הציעו להפריד בין אזרחות ותושבות. הערבים בתחומי המדינה היהודית יהיו תושבי המדינה היהודית ואזרחי המדינה הערבית. כך לא תהפוך ישראל למדינה דו־לאומית, כחששם של רבים המתנגדים מטעם זה להחלת החוק הישראלי על יהודה ושומרון.

האם זהו הפתרון האידיאלי? לא. אך מתוך הבנה שפתרונות אידיאליים קיימים רק בעולם האשליות של אלו המבקשים לאנוס את המציאות על פי הזיותיהם ושלום לא יהיה כאן – זהו הפתרון האופטימלי.