אף פעם לא האמנתי בהתרסה הפופוליסטית "עניי עירך קודמים", שעולה בכל פעם ש"ישראל היפה" נחלצת לעזרת הגויים מול אסונות הטבע ואסונות בכלל.
הטיפול ב"עניי עירך" לא בא במקום ולא מגיע על חשבון עזרה הומניטרית מתבקשת למי שלא יכולים לעזור לעצמם. כשהיוונים והטורקים שלחו מטוסי כיבוי לשריפה בכרמל, שום עני יווני או טורקי לא הפך בשל כך לעני יותר. כשישראל נחלצת לעזרה, ניצולי השואה הזנוחים לא הופכים רעבים וחולים יותר מכפי שהם. גם אם יהיו 12 אסונות טבע דורשי עזרה בשנה, אחד בכל חודש, הסיוע הישראלי לא יגרד את תקציב הרווחה או את התקציב בכלל. האכזריות והאטימות החברתית שלנו לא קשורות לרעידות האדמה בנפאל. הן צונאמי מתמשך של מדינה ששולחת את חייליה וחובשיה אלפי קילומטרים אל מעבר לים כדי לעזור לאחרים, אבל את אזרחיה שלה לא רואה ממטר.
זה יפה לעזור למי שזקוק לכך. זה מכוער וצעקני ומלא בשופוני ובטפיחות עצמיות על השכם באופן ובדרך שבהם עושה את זה ישראל.
זה מתחיל בזלזול ובהתנשאות הקבועה כלפי המקומיים. אתה נחלץ לעזור לעולם השלישי (כי בעולם הראשון והשני לא ממש זקוקים לך) ולועג לו על היותו שלישי. וזה כמובן מגיע ממדינה שלא מצליחה לכבות לבד את שריפותיה שלה, ושכל התחזיות מעידות שאם וכאשר וחס וחלילה תרעד האדמה בגבולותיה, אלפי בתים רבים יהפכו לאבק ופינוי הנפגעים יהיה בלתי אפשרי עד להגעתה של עזרה מבחוץ.
וזה ממשיך בקרנבל החילוץ הפוטוגני. מכירים את התמונה הקבועה של דגל ישראל ביציע בברצלונה או בקמפ נואו, כשעל הדשא משוחק לו הסופר־קלאסיקו? 13 אלף תיירים יש ביציע, אבל לא תראו שם את דגלי שוודיה או ארצות הברית. רק דגל ישראל, ובדרך כלל באחת השורות הראשונות, דורש את תשומת לב המצלמה. אנחנו על המפה גם כשאנחנו לא.
עשרות משלחות חילוץ נזעקו לסייע לנפאלים. לא ראיתי שם דגלים נורווגיים או צרפתיים. לא שמעתי רופא איטלקי מדבר על גאווה לאומית בבואו לסייע, ולא נתקלתי למשל בשידורי סקיי או בי־בי־סי במגלומניה פטריוטית כמו זו שאחזה בכתבינו האמיצים שנשלחו לזירה לתעד את מאמצי החילוץ ובעיקר לחלק קרדיטים ולייצר זקפה לאומית של גאווה. ברשתות הזרות הדגישו את ממדי האסון וביכו את אובדנן ללא שוב של שכיות ההיסטוריה והתרבות הנפאליות. בישראל עמדו המרואיינים בתור – מצה"ל ועד מד"א, יפי הבלורית והסיוע – וכמעט הסבירו לנו שכאשר ישראלי מחלץ גם המתים קמים לתחייה מבעד להריסות. אה ודווקא כן הייתה תזכורת לפגיעה ההיסטורית – הציפור מהשיר ששרה גלי עטרי הלכה פייפן. יהיה זכרה ברוך.
כשתרמילאינו מגיעים להודו או לנפאל הם דואגים ללמד את המקומיים עברית (מה נשמע אחי? סבבה, אחלה…), להפוך מסעדות מקומיות לישראליות ולעטר כפרים שלמים בשלטים מאירי עיניים: חומוס שושנה, קפה שלמה, וכאן מכבסים לישראלים בהנחה. עשרות שנים אני מטייל בעולם, אף פעם לא ראיתי דגל פורטוגלי או גרמני על בית קפה נפאלי ולא שמעתי בורמזי מקומי מלהג בסלנג ספרדי או הולנדי. התייר הישראלי לא מרעיש יותר מהיפני ולא מלכלך יותר מהאוסטרלי. אבל הוא לא צריך לצעוק או ללכלך כדי לצעוק וללכלך. הוא עושה את זה בדרכים מתוחכמות יותר. כך כשהוא מתייר, וכך כשהוא מחלץ. נקרע לנו הלב מהמראות, אבל כמה שאנחנו נהנים מהחוויה וכמה שאנחנו רוצים שכל העולם יריע לנו. אם לא באירוויזיון לפחות למרגלות ההימלאיה.
וישנה כמובן שנאת הזר. גם שם היא לא נעלמת. הנפאלים אלימים, הנפאלים בוזזים. איך לעזאזל הם לא שומרים על פאסון וקור רוח, כשהמדינה שלהם נחרבת לנגד עיניהם ויקיריהם נקברים מתחת להריסות. שילמדו מאיתנו – כמה קרי רוח אנחנו, מאופקים, מנומסים, אוהבי אדם ונעימים – במלחמה ובשלום, ביום־יום ובעתות אסון.
עוד מעט הם יחזרו הביתה. הסיפור מיצה את עצמו. המצלמות כבר לא שם. ורק אלה שבאמת באים כדי לעזור יישארו. שנה, שנתיים, כמו בהאיטי (זוכרים?). אבל אלה לא עושים את זה עם הדגל וההמנון. יפי נפש אמיתיים. שמאלנים. לא מבינים שהסיפור נגמר. שכולנו מחכים עכשיו, בדריכות, לאסון הבא שיקרא לנו לדגל.
[ צילום: איי־אף־פי, אימג'בנק ]
רוצים לקרוא עוד עשרות טורים, פרשנויות וכתבות של מיטב הכותבים בישראל? הירשמו כאן ותוכלו לקבל גיליון חדש של 'ליברל' במתנה עד הבית!
