מצאנו את עצמנו חיים בעולם נטול חמלה. אחרי אובמה, שהיה כל מיני דברים אבל קשה להתווכח עם זה שהאיש נוזל חמלה, ואף התחיל את דרכו כעובד סוציאלי, קיבלנו את דונלד טראמפ כמנהיג העולם החופשי. טראמפ הוא אדם שהחל את דרכו כצובר נכסים וממון, ובעולם שלו – חמלה היא חולשה. חמלה היא הקש הקצר יותר לשלוף; היא מעכבת את הדרוויניזם החברתי שקובע כי החזק שורד וניזון מהחלש; היא מפריעה לקיום של משחק סכום אפס. טראמפ, שהוא לא הנושא כאן, הוא דמות מדהימה בהיסטוריה המודרנית של העולם, וקטליזטור אדיר לתהליכים תרבותיים. הוא, בעצם היותו פשוט הוא, מאוורר את כל הגופות ההיסטוריות המביכות שאמריקאים חשבו שכבר הצליחו לקבור עמוק מספיק – גזענות, שנאת נשים, שנאת זרים, לאומנות, בוז לנכים, בוז לעניים, יצרים תוקפניים וכיבושיים רצחניים, האדרה עצמית, אמריקנוצנטריות, נרקיסיזם גברי, לבן ועשיר, ודחייה של כל מה שלא עומד בסטנדרטים האלו. זר של שלל פרחים יפים, שאת כולם אפשר לתייק תחת "חוסר חמלה".
במקרה שלנו, העוסק בתרבות שמצומצמת לייצוג הטלוויזיוני, טראמפ הוא מעין שיא של התהליכים האלו, כי מבחינת התרבות הטלוויזיונית האמריקאית, אנחנו כבר בעצם חיים זה זמן בנוחות מטרידה בעולם נטול חמלה. "במאמר מוסגר, שלא ניתן להכחשה, שני ההפכים של אמפתיה – זלזול ואדישות – הפכו לאבני יסוד של הפוליטיקה האמריקאית", כותב דיוויד ניוס במאמר שפורסם במגזין 'Psychology Today' וכותרתו הלא משתמעת לשתי פנים היא: "היזהרו מאובדנה המזעזע של האמפתיה האמריקאית". ולא רק של הפוליטיקה האמריקאית, גם של הטלוויזיה שהיא תרמה לה.
את האמפתיה (והמחסור בה) שעליה מדבר ניוס, נהפוך ספציפית לענייננו לחמלה, הבת האקטיבית יותר. מה שמגדיר חמלה בעקיפין, על ידי פרופ' דיוויד דסטנו, במאמר שפרסם ב'ניו יורק טיימס', זה שאנשים המעורבים יותר בסביבתם נוטים להיות יותר חומלים, וחמלה הופכת אנשים למעורבים יותר בסביבתם. כך שהחמלה היא באופן ברור מאפיין של אנשים (ודמויות טלוויזיוניות) שהחלק הדומיננטי שלהם הוא חִברוּת טוב, וכך להפך – ככל שדמות היא חברותית פחות, גם אם היא מקסימה בדרכה הסוציופתית, אתם יכולים להתחיל לחשוד שיש פה בעיית חמלה.
אמא תרזה ואבא סיינפלד
תמיד היו בטלוויזיה דמויות נטולות חמלה, או סמוכות לנטולות חמלה, אבל הן היו לרוב דמויות בודדות, משניות, בדרך כלל אקסצנטריות, ונועדו להיות טריגר עבור הדמויות הראשיות (הטובות, המושלמות, או בעלות הפגמים הנסלחים) להניד בראש לעברן בחוסר אמון ונזיפה. "ככה לא מתנהגים" היה המסר, גם אם זה מצחיק. חוסר חמלה יכול להיות מאוד מצחיק בהקשר של קומדיה – קארן ב'וויל וגרייס' למשל, ומערכת היחסים שלה עם רוסאריו עוזרת הבית, וגם ג'ק שאגוצנטרי מכדי להבחין בכל סיטואציה שלא נוגעת לו ישירות. שניהם, אגב, הלכו והתפתחו רגשית או לפחות שיחקו על האזור שמנסה לרמוז שהם לא באמת עד כדי כך מרוכזים בעצמם. דמויות כאלו לא חסרו – ארצ'י באנקר, מיסטר ברנז מ'משפחת סימפסון', אמו של ג'ק ב'רוק 30', אחותה של רייצ'ל ב'חברים', הביץ' מ'הביץ' מדירה 23'.
אבל איפה בעצם קו פרשת המים – מתי אפשרנו, אפילו חיבקנו, דמויות חסרות חמלה להיות אלו שנושאים אליהן עיניים מעריצות, להיות הכוכבים של הנרטיב ולא ההפרעה החביבה שבו. ובכן, אם לשרטט נקודת פתיחה ברורה, היסטורית כמו טלוויזיונית, הרי שלא ממש מפתיע ש'סיינפלד' החלה בתחילת שנות ה־90 האגוצנטריות, הדולרוצנטריות, מלאות פולחן העצמי והאדרת האינדיבידואל. אפשר למתוח איזשהו קו ברור בין שנות ה־90 ההן, למקום הנוכחי חסר החמלה שבו אנחנו חיים, מינוס היאפיות ועם יותר שנאת זרים.
בשרשור באתר רדיט, שמספר כי המילה "אמפתיה" מעולם לא נאמרה בתשע העונות של 'סיינפלד', עונה אחד המגיבים: "אז? אמפתיה לא הייתה בכלל דבר עד 1999". זו כמובן הכללה מצחיקה, וכוללנית, אבל היא לא שגויה מעיקרה. העובדה היא שסטודנטים לרפואה מאוניברסיטת ראטגרס בניו ג'רזי לומדים על נרקיסיזם מתוך ניתוח שבועי של 'סיינפלד'. הסדרה לא קידמה חמלה בקרב הדמויות שלה, אפילו הסלילה את השחקנים במובן מסוים לשאת בזהות הזו (ג'וליה לואי דרייפוס לא גילמה כמעט תפקיד טלוויזיוני אחד שמצטיין או אפילו רק ניחן בחמלה, ועוד נחזור ל'Veep'). ולא פחות מזה, היא לא גילתה חמלה מיוחדת כלפי קהל הצופים המעריצים שלה – לא העניקה רגעי "אווווווווו" לקהל מתמוסס מרגשות; לא התקמבקה לטובת המתגעגעים; לא פיצתה על הצוננין ברומנטיקין.
האם סדרה על כלום לא יכולה לעסוק באמפתיה – האמא הגדולה (והלפעמים די מסרסת, בואו נודה באמת) של חמלה? אפשר לטעון שעצם אי העיסוק בחמלה, ואפילו ההדגשה שמגיעה עם הסיום של הסדרה שבו נכלאים סיינפלד וחבריו בבית סוהר כיוון שלגלגו על אדם ולא הושיטו לו עזרה, נועדו להאיר באור אירוני את האגוצנטריות של הדמויות. אבל זה, בהיכרות עם גוף היצירה של לארי דיוויד המיזנתרופ המוצהר, לכופף את כוונת המשורר. 'סיינפלד' עסקה בקטנוני, במכוער, במתחשבן ובצר האופקים – אין מה לקרוא יותר מדי לתוך זה רק כדי להרגיש יותר בנוח. זה איפשר לה להיות מצחיקה כמו שהייתה, ולא כולל אותה ברשימת מקבלי הפרסים של אמא תרזה.
סיפורה של צופה
ל'סיינפלד', בניתוחים הביקורתיים ומעקמי האף כלפיה, יש כבר את המקום הקבוע של "אבל למה תמיד אני, המורה?", והתשובה היא כאן, כמו גם שם, "כי את הכי מרעישה". אז 'סיינפלד' היא החשודה המיידית והכי רעשנית בתחום הדמויות נטולות החמלה, אבל היא בעיקר היוותה סימן וסללה דרך. הלך המחשבה הלוגי מוכרח להניח שאנחנו אלו שצרכנו (בין היתר, לא באופן בלעדי) את הרשעות המרוכזת בעצמה של הסדרה, ורצינו עוד מזה. העוד הגיע ומשני כיוונים – כתגובת נגד מהצד הליברלי לתרבות הפוליטיקלי קורקט, מסרסת ההומור, השמרנית מעיקרה, אבל גם מתוך השיקוף של הפוליטיקה הקפיטליסטית, הזאבית, (הטראמפיסטית,) החיצונית לטלוויזיה, שבסוף תמיד מוצאת את דרכה פנימה. ולפעמים התהליך הוא הפוך – כשהטלוויזיה מקדימה ויוצרת דימוי והמציאות מחקה אותה, דוגמת הנשיא השחור שהופיע בקולנוע ובטלוויזיה הרבה לפני שמישהו שמע על ברק אובמה; ובמקרה של אובדן החמלה, אפשר לדבר על תהליכים מקבילים של אוסמוזה בין המציאותי לטלוויזיוני – איבדנו את החמלה בו בזמן שתוכניות כמו 'המתמחה', שהקדימה את נוכחותו של טראמפ על המסך היומי שלנו, יכלו להתרחש, וצרכנו 'סיינפלד' בו בזמן שהחלטנו שהחיים קשים ומרים מספיק, וכל איש לעצמו.
דווקא במקום שבא בטענות ומקונן על חורבן בית מדומיין – מי כבר לקח לך ומי הבטיח לך משהו? – חשוב לדייק ולהבחין: ישנן סדרות בעלות דמויות נטולות חמלה, וישנן סדרות שיוצרות עולם נטול חמלה, ואלו שני דברים שונים. כך, למשל, גם ב'הסמויה' וגם ב'הנותרים' יש דמויות מלאות חמלה, ובאופן כללי הלב של הסדרה פועם כך שמרגישים אותו ברקות בזמן הצפייה, אבל העולם המיוצג על המסך הוא קשה באופן שבלתי אפשרי לסבול אותו. כל הכוונות הטובות הפרטיות של הדמויות מתנפצות על הקרחון העצום שהוא הקיום, ובאופן כללי המוטו הוא – אין בשביל מה לטרוח, ובכל זאת מוכרחים לנסות כי זה מה שישאיר אותנו אנושיים.
שכבה נוספת של הטלוויזיה נטולת החמלה היא זו שמתעללת בדמויות ובצופים שלה כאילו היו אותה מקשה. הדרך שבה 'ווסטוורלד' מתנכרת אל הדמויות לא מבדילה את עצמה מההתעללות בצופים. גם 'סיפורה של שפחה' כתובה ומבוימת באופן דומה – אכזרית ושרירותית אל שלפרד (Offred) באותו האופן שבו היא אכזרית אל הצופה. אין לנו הנחה מהעולם הכן/לא בדיוני של 'גלעד'; כששלפרד נאנסת, אנחנו נאלצים להביט ישר אל תוך עיניה; כששלגלן עוברת כריתה או תפירה (אלוהים, למה בכלל אנחנו צריכים לתהות) של איבר המין, אנחנו מוכרחים לחוש את הכיווץ הלא רצוני הזה במפשעה. זה חוסר חמלה מהסוג השלישי, חוסר חמלה שמבטל את הקיר הרביעי ולא נותן לנו לסגת אל עמדת המשקיף הלא מעורב. אפשר לטעון שזו אמנות נעלה יותר, אבל מי אמר שהנעלה הוא חומל?
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
