עידן אובמה הסתיים במפץ גדול, ומה שתוכנן להיות מעבר שלטוני חלק "בתוך המשפחה", הפך למפגן הון־שלטון יחידני שכמותו לא נראה בתולדות ארה"ב. האליטות הליברליות נאבקות על שימור כללי המשחק המוכרים, דוגמת הפרדה בין הפרטי לממלכתי, או מחויבות לבדיקת עובדות, אולם הן מנהלות את מלחמות האתמול. בשלב זה נדמה כי יכולת שבירת הכללים והמוסכמות של דונלד טראמפ היא מקור כוח בלתי נדלה ובלתי ניתן לעצירה.
בואכה 2017 תהיה מדיניות החוץ של ארה"ב בדלנית, לאומנית ואינטרסנטית. טראמפ יפעל למימוש הבטחותיו הכלכליות לבוחריו, יתרכז ברפורמות ובפרויקטים פנימיים, וישאף להקטין את חשיפת ארה"ב למעורבות מחוץ לגבולותיה. הוא יגדיל את תקציב הביטחון, אולם יימנע מהרפתקאות צבאיות וישתמש בהרתעה האמריקאית כמנוף למימוש יעדים כלכליים.
שתי מערכות היחסים הקריטיות שינהל יהיו עם נשיאי סין ורוסיה, שי ג'ינפינג ו־ולדימיר פוטין. עם כל אחד מהם ישאף להגיע ל"דיל" המשקף שיווי משקל חדש. מסין יתבע פיחות בשער היואן ושינוי מאזן הסחר, ובתמורה יכיר בהגמוניה האזורית שלה; ולרוסיה יעניק חופש פעולה מוגבר במזרח התיכון, תמורת הפסקת מתקפות הסייבר על ארה"ב. קשה לקבוע עד כמה ירחיק לכת באדישותו לזירה האירופית ולנאט"ו, אולם האירופים כבר נערכים לעידן חדש־ישן, שבו הצל הרוסי מתארך על חשבון האמריקאי.
המזרח התיכון, שכבר בתקופת אובמה הפך לזירה משנית ונוהל במסגרת "מזעור נזקים", יירד עוד בסולם העדיפויות האמריקאי. המעצמות האזוריות הלא־ערביות – איראן, טורקיה וישראל – יזכו לחופש פעולה כמעט בלתי מוגבל. הכוחות הערביים שעדיין מתפקדים במסגרת מדינתית, בעיקר סעודיה ומצרים, ייחלו לשווא לתשומות אמריקאיות משמעותיות. אם ברצונן לשרוד, יהיה עליהן להבין בהקדם שמה שהיה לא יהיה. גם בין ישראל לארה"ב יתגלעו ניגודי האינטרסים – אל מול ההשפעה הגדלה של איראן בזירה – בחסות העברת המשבר בסוריה לאחריות רוסיה.
יחסי ישראל־ארה"ב הפכו בעשורים האחרונים למקרה ייחודי במערכת הבינלאומית. מערכת היחסים של המעצמה הגדולה בעולם עם מדינתנו הקטנה מערבת בתוכה שחקנים פנימיים ושיקולים פוליטיים במינון אדיר. אולם טראמפ הצליח לשבור גם את התבנית הזו, והוא נכנס לתפקידו ללא "מחויבות ליהודים”.
חוזקה של מערכת יחסים בינלאומית נגזר מפונקציית עוצמת האינטרסים הלאומיים המשותפים. מאז תום המלחמה הקרה – שבמהלכה היה לישראל תפקיד מוגדר יחסית של מדינה פרו־אמריקאית במרחב פרו־סובייטי – נוצר קושי להגדיר מרחב אינטרסים משותף שכזה. בתקופות רבין, ברק, שרון ואולמרט פעלו ישראל וארה"ב תחת מסגרת מוסכמת של התקדמות בתהליך המדיני מול הפלסטינים, תמורת תמיכה אמריקאית פעילה ומסיבית בכל זירה. נתניהו המוקדם פעל בתבנית דומה, אולם בשנים האחרונות התנתק ממנה לטובת ניסיון הרסני לשינוי מדיניות ארה"ב מול הגרעין האיראני, תוך הפרת כללי המשחק המקובלים בין ישראל וארה"ב, בזירת הקונגרס והתקשורת. המלחמה בטרור מאז פיגועי ה-11/9 יצרה "מנוע צמיחה" חדש ליחסים, ופיגועי דאע"ש באירופה, בארה"ב ובגבולות ישראל מהווים כר משמעותי לשיתוף פעולה מודיעיני.
כיום, בהיעדר תהליך מדיני ולקראת קריסתו הסופית של הסכם אוסלו והתמוטטותה האפשרית של הרשות הפלסטינית, עם פרויקט גרעין איראני בהקפאה מוסכמת, עם מאבק גלובלי בטרור שישראל מהווה בו שחקן שולי, ובמערכת מזרח־תיכונית הקורסת לתוך עצמה; יחסי ישראל־ארה"ב זקוקים למסגרת מארגנת חדשה. זוהי עת לחשיבה אסטרטגית יוצרת ולמנהיגות מעצבת, בקנה מידה בן גוריוני. בהיעדרן, ייכנסו היחסים לתבנית של "הזדמנויות צילום", מלוות ברטוריקה חלולה על "שותפות ערכים"; וניהול משברים תוך ניגוד אינטרסים.
.
צילום: קובי גדעון, לע"מ
.
