ב"מפת בונטינג" מהמאה ה־16 נמצאת ירושלים במרכז העולם, בלב שלושה עלי תלתן: אירופה, אפריקה ואסיה. במאה ה־21 ירושלים עדיין במרכז. במרכז הסכסוך הישראלי־פלסטיני. משם יצאה אינתיפאדת 2000; שם גברה האלימות בחודשים האחרונים; זו הבנייה בה שמעכירה את יחסי ישראל־ארצות הברית; וזו גם העיר של "סלע קיומנו" ושל עמותת אלע"ד. אבל אולי דווקא בגלל שירושלים היא הקופסה השחורה של הסכסוך, יכולה העיר להציע גם את הפתרון.
הזהות בין הסכסוך בירושלים לזה הכללי כמעט מלא. כך לדוגמה ההפרדה והמחיקה. עד 1948 הייתה כל תפילה בכותל כרוכה בכניסה לשכונת המוגרבים המוסלמית שנשקה לאתר התפילה. אחרי המלחמה כבר לא גרו יהודים וערבים בשכנות. ירושלים המערבית רוקנה מתושביה הערבים: בקעה הפכה לגאולים, טלביה לקוממיות, דיר־יאסין לגבעת שאול, ח'ירבת אל־חמאמה למוזיאון יד ושם, שייח'־באדר לכנסת ישראל; והעיר העתיקה – לעיר ערבית־ירדנית, שרוקנה מיהודיה.
עד 1967 הייתה העיר חצויה, ויהודה עמיחי יכול היה רק לראות איך "בשמי העיר העתיקה, עפיפון. ובקצה החוט ילד, שלא ראיתי אותו, בגלל החומה". כיבוש העיר המזרחית ב־1967 וההחלטות שבעקבותיו העידו על העתיד לבוא. יום אחרי המלחמה הרסו דחפורים את שכונת המוגרבים בת 800 השנים, כדי להקים את רחבת המסדרים של הכותל. כעבור שבועיים נקבעו "גבולות ההגנה" לעיר. למרבה הפתעה, גבולות "העיר המאוחדת" לא היוו את סך חלקיה: ירושלים המערבית, שהשתרעה על 38 קמ"ר, הוסיפה שישה קמ"ר מירושלים המזרחית, ונגסה ב־64 קמ"ר נוספים לפי עקרון "מקסימום קרקע ומינימום ערבים". כך הוכנסו שטחים שמעולם לא היו חלק טבעי משום ירושלים: לא היבוסית, לא של דוד המלך, סלאח אל־דין, העות'מאנית או הבריטית.
גם הבנייה שבאה לאחר מכן ושנועדה "להתקדם" למרכז מן הגבעות, לא היוותה התפתחות טבעית של עיר. ההיגיון הצבאי של "שכונות הבריח" ו"שכונות הטבעת" יצר ירושלים חדשה. כפרים ערביים הפכו לראשונה בתולדותיהם לחלק מ"ירושלים", ושכונות יהודיות נבנו כמבצרים על ההרים, אחרי הפקעת האדמות בעליהן: נווה יעקב על אדמות א־ראם, גילה על אדמות בית־ג'אלה, ותלפיות־מזרח על אדמות ג'בל־מוכבר. הקהילה הבינלאומית מעולם לא הכירה רשמית בירושלים הגדולה כבירת ישראל. כך הגינוי העולמי, כולל של הידידה ארצות הברית, אחרי הסיפוח וכך גם התגובה לחוק "ירושלים בירת ישראל", בעקבותיו הפכה ירושלים לבירה היחידה בעולם ללא אף שגרירות. שום מדינה בעולם אינה מכירה בגבולותיה, וזה עוד לפני שהזכרנו גינויים עולמיים נגד האפליה הקיימת בה בין יהודים לערבים והעובדה שהאלימות בעיר נוטה, כמו הר געש, להתפרץ אחת לכמה שנים.
בהתנהלותה דמתה העיר לתמונת המקרו של הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בעיר חיים כ־500 אלף יהודים, כ־200 אלף מהם מוגדרים בחוק הבינ"ל כמתנחלים; ו־330 אלף ערבים, פעמים רבות שקופים בעיני השלטון: אינם מיוצגים בעירייה ואינם אזרחי ישראל. יש גם מחנה פליטים (שועפאט), וחלקים נרחבים מגבולותיה המוניציפליים מוקפים חומת הפרדה.
ירושלים, כמו בתמונה של בונטינג,נמצאת במרכז. היא מרכזת את הסוגיות שיהיה צריך לפתור אם יהיה פעם שלום: יש בה פליטים ויש כיבוש, התנחלויות, שכונות, הפרדות, סוגיות הנוגעות למים, תערובת של משיחיות דתית, מקומות קדושים, אלימות ממסדית ואזרחית, אפליה בהקצאת קרקעות, הריסת בתים, ועוד עוולות המתקבעות בעיר חדשות לבקרים. אבל בעוולות טמונה הבטחה: ירושלים היא מרחב בו חיים יהודים וערבים ובו מרוכזות סוגיות הליבה של הסכסוך. אם תוכל העיר לייצר נוסחה לחיים משותפים, לשלום ולצדק, תוכל לצאת מציון הבשורה לשאר חלקיה המדממים של הארץ. ירושלים־אלקודס, העיר המקודשת ליהדות ולנצרות ולאסלאם, ירושלים של חולדה הנביאה, בר כוכבא וסולטן סולימאן, של הר הבית ושל אל־חרם אל־שריף, של יהודה עמיחי וח'ליל אל־סכאכיני, של החוסיינים ושל הריבלינים. ירושלים משוועת להסדר. האם יהיה זה פתרון של חומות בין יהודים לערבים? או שותפות בניהול העיר? של תיקון או שיסוי? של הפרדה לשתי ישויות או התנהלות במסגרת משותפת? כך או כך, פתרון מוצלח ויציב לסוגיות הירושלמיות יוכל להיות האור בקצה המנהרה הישראלית־פלסטינית. כרגע יש רק חושך.
ד"ר יונתן מנדל הוא חוקר במכון ון ליר ובפורום לחשיבה אזורית
צילום// אוליבייה פיטוסי, 'הארץ'
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
