החרקים החוצנים שחדרו למוחם של אנשי הקונגרס בדרמת הטלוויזיה הסאטירית 'חסרי מוח' הגיעו גם לישראל. הם משתלטים על פוליטיקאים, מסירים את אונתם, משבשים את קו מחשבתם ופוגעים בזיכרונם. את מה שאירע בסוף שבוע אחד בשלהי אוקטובר אפשר להגדיר כ"יום השיכחון". "אתה תשב בשקט, איך שלא קוראים לך", הטיח אורן חזן באחד העיתונאים הבכירים של חדשות 10 שהשתתף בפאנל התכנית 'שישי'. "אמסטרדם או משהו כזה", שיבש דוד ביטן את שמו של עיתונאי מתאגיד השידור 'כאן', במהלך ראיון שומט לסתות ל'חדשות סוף השבוע' בערוץ 2.
במבט חטוף אפשר לאבחן זאת כתופעה רפואית נדירה, הזויה כמו מקרה רפואי מ'האנטומיה של גריי': שני פוליטיקאים צעירים שסובלים מהפרעה קוגניטיבית זהה, אובדן זיכרון ספציפי הנוגע לשמות של עיתונאים, וכל זה בהפרש של יום. אבל בדיקה מעמיקה יותר תגלה כי אין סיבה לחרדה המונית; הזיכרון של השניים עובד מצוין, עד לרגע שבו הם מתעקשים לשכוח. הסיבה שבגללה "שכחו" חזן וביטן את שמות העיתונאים נובעת מרצון להקטין אותם, לזלזל בהם, להפוך אותם לנודניקים אנונימיים. כשאין לך שם, כשאתה "או משהו כזה" או "איך שלא קוראים לך" – אתה לא חשוב, אתה אמין פחות, אתה לא מעניין מספיק בשביל להיות מצוטט בשיחות סלון.
חזן וביטן ניסו למנוע את מה שהצליחו לעשות עיתונאים כמו אמנון אברמוביץ', אילנה דיין, רביב דרוקר, עמית סגל ואחרים – להיות מישהו ומשהו, שמות ידועים שמהווים סכנה תמידית לאנשי הכוח והשררה. עיתונאי בעל שם, עבור ביטן וחזן, הוא סכנה כפולה: ראשית, כאמור, הוא הופך למישהו חשוב. ושנית, כפועל יוצא, הוא עשוי להפוך קורבן ברגע שמישהו תוקף אותו, ומכאן – התוקף עלול להיתפס כמסית. כאשר אברמוביץ' מותקף בקריאות "עוכר ישראל" ו"חבל שלא נשרפת בטנק" וסגל מכונה "שקרן" על ידי אורן חזן גם לאחר פסק הדין בעניין תחקיר הקזינו/סמים/זונות; לחזן, ביטן ודומיהם יש בעיה: הקולגות בתקשורת, תכניות הסאטירה ואנשי השמאל ברשתות החברתיות ממהרים להפנות כלפי הפוליטיקאים המסיתים אצבע מאשימה ולשרבב דוגמאות היסטוריות כמו רצח רבין. וזה לא נעים. כלומר, אם החזנים והביטנים רוצים למנוע עליהום ציבורי כלפיהם בגין הסתה, הם צריכים לעקר מראש את האפשרות שיקומו עוד אברמוביצ'ים וסגלים. והדרך הטובה ביותר להקדים תרופה למכה היא להחליש את העיתונאי, "לשכוח" את שמו. וכך, כמו שני חברי כנופיית רחוב זוטרים מ׳סיפור הפרברים׳, חזן וביטן אוזרים אומץ ״לכפכף״ פה ושם עיתונאי כזה או אחר, בזמן שמנהיגם, הביריון השכונתי, משאיר לעצמו את הטיפול האישי במפלצות עיתונות שעשו לעצמם שם, כמו אילנה דיין ורביב דרוקר.
הביטוי הקלישאתי "העיקר שיכתבו את השם שלך נכון" מתכתב עם כוונתם האמיתית של חזן וביטן: הוא אינו מדעי ולא מתנשא, אלא קל להבנה, פשוט תחבירית ונמצא גם בספר המושגים והציטטות של ההמון הנבער, היצרי והמשולהב; הוא יושב על התפר שבין חצי מפוקפק לרבע מגניב, קורץ לכל מי שלא ממש אכפת לו מערכים, מחוק וממוסר, כל עוד לא יתפסו אותו, מעין מקבילה מילולית לאישום על העלמת מס בעיני הציבור הרחב; והוא משלב זרועות עם טרנד ה"זה כל כך נכון" ו"זה כל כך מדויק". נבחרי ציבור – במיוחד אלו שקמים בכל בוקר במטרה לייצר הון פוליטי ולשרטט נרטיב סכסכני – מתים על הביטוי הזה. אם כך, אפשר ליישר קו: ל"איך שלא קוראים לך" קוראים נדב איל. ל"או משהו כזה" קוראים שאול אמסטרדמסקי.
.
למבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – שלושה חודשים ראשונים ב-49 ש"ח בלבד – לחצו כאן
