fbpx

יבואני המופעים

להריח קצת חו"ל

0

נוסטלגיה היא חיה שניזונה מזיכרונות של חושים, טעמים וריחות שמשמשים לנו מכונת זמן. כמה טוב היה פעם, לפני שנכנסה לחיים שלך ספוטיפיי. פעם בכמה חודשים היית לוקח שני אוטובוסים עד מערב תל אביב, חוצה את הכביש בטיילת של צ'יץ' ומטפס לחנות התקליטים. ושם נהגת לחבוש אוזניות ענקיות והקשבת לחלקיקי שירים – 30 שניות לרצועה שעזרו לך להחליט אם תקנה את האלבום או לא. ובסוף חזרת הביתה, גירדת בציפורן את הניילון הצמוד מדי, קילפת את מדבקת המבצע במחיר דובדבן, שלפת בזהירות את חוברת המילים, הסנפת ונגעת וליטפת ועצמת עיניים כדי לשקוע לתוך האלבום. 40 דקות וקצת של הלהקה שחיכית לחדש שלה שנתיים. ושוב ושוב ושוב.

ואז נכנסה לחיים שלך ספוטיפיי – סקנדינבית, קרה, מנוכרת. האופציות הפכו אינסופיות, נשאר מחיר דובדבן שמאפשר לך לשמוע מה שתרצה מתי שתרצה, התבגרת, הלך כל הקסם. האלבומים כבר כמעט לא גרים כאן יותר; האמנים הבינלאומיים מתקשים או מתעצלים להגיע לסיבובי הופעות במקומות רחוקים ולחים שלא תמיד משתלמים כלכלית; את הקשר האמנותי לאמן החליף מעקב רכילותי אחריו באינסטגרם.

מדי פעם יש מי שמצליחים להחזיר אהבות קודמות, להפיח את רוח הנעורים, לחדש את הקסם. הם מקפיצים לישראל את האמנים העכשוויים או ההיסטוריים בתחומי המוזיקה והקומדיה, מצמצמים את הפער בין ישראל לעולם, בין פעם לעכשיו, ומספקים את המגע האמיתי, הישיר, הנוסטלגי, הכמעט אבוד, את התחושה הכי קרובה לקשר עם האמן.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook