"אחד מעיתונאי הקולנוע הרציניים והמכובדים ביותר בארץ עלה עמי יחד במדרגות קולנוע הוד בתל אביב אחרי הצגת הבכורה, ולחש לי: ’אומר לך את האמת – לא נהניתי‘. ’אבל‘, אמרתי לו, ’מדוע אתה לוחש?‘. אחרי התמהמהות מה השיב: ’אני חושש לומר זאת בקול רם‘. זה כוחה העצום של פסיכוזת המונים, שכן שמו של סאלח שבתי הולך לפניו, הצלחתו אינה מוטלת עוד בספק“. [זאב רב־נוף, ”דבר“, 12 ביוני 1964]
כך פתח זאב רב־נוף, הבכיר והגבוה מבין מבקרי הקולנוע בישראל של שנות ה־60, את הביקורת שלו על ”סאלח שבתי“. הפתיח הזה, לביקורת שתקטול את הסרט (”הבימוי דל, סטטי, מרותק למקומות מוגדרים“), מנסה לשחזר משהו מכתיבתו של אפרים קישון, ליצור מעין פיליטון קטן על פסיכוזת המונים מול אלה שעומדים בפרץ. גם האזכור הקטן ל“שמו הולך לפניו“, המחזה הראשון שכתב קישון לתיאטרון הישראלי, מרמז על כך שרב־נוף בקיא בקישון, אבל לא מעריך אותו. ואכן, ”סאלח שבתי“ הכה את מדינת ישראל בפסיכוזת המונים. 1.3 מיליון כרטיסים נמכרו לסרט באותה שנה – שזה, לשם השוואה, סך הכרטיסים שיימכרו לכל 30 הסרטים הישראליים שיופצו ב־2014 – כשאוכלוסיית המדינה עמדה אז על כ־2.5 מיליון תושבים. חצי מדינה הלכה ל“סאלח שבתי“. חצי מדינה, שמגדיר רב־נוף כ“הקהל הממוצע מאוד“.
מנקודת מבטי, כמבקר קולנוע, הביקורת הזו של רב־נוף היא כמו חלום בלהות. האם יבוא יום שגם אני אשנא סרט שבמרוצת הזמן יתגלה כאחת מיצירות המופת החשובות והמשפיעות בתולדות הקולנוע המקומי? האם סרטים אפשר להעריך באמת רק במרוצת הזמן, ובמנותק מהפוליטיקה ומיחסי הציבור המלווים סרט בזמן אמת? מה שבטוח הוא שרב־נוף היה המייצג של דור של מבקרי קולנוע ישראלים שניתקו את עצמם מטעם הקהל הרחב ובזו לו. מאז צאת הסרט ובהמשך אותו עשור ישתמש רב־נוף ב“סאלח שבתי“ כמייצג כל השנוא עליו: בביקורת על ”שני קוני למל“ (1966) כינה אותו רב־נוף ”סאלח שבתי של האשכנזים“; בביקורת על ”השכונה שלנו“(1968), ניסיונו (המוצלח והמצליח) של אורי זוהר ליצור סרט בורקס, כתב רב־נוף ”חלטורה“, אבל לפחות כזו שאינה גרועה כמו ”סאלח שבתי“.
רוצים לקרוא את טורו המלא של יאיר רוה? הירשמו לקבלת גליון מתנה
