יהודי מתקן את העולם. כי העולם נוטה להתקלקל. לפעמים אפילו משתגע. עושה אלוהים מדברים שאינם אלוהים ומשתעבד להם ועושה דברים מזעזעים בשמם. זהו חלק מן הטבע האנושי. טעות המלווה את התפתחותם של בני אדם: לחשוב שאנחנו כל יכולים ומגיע לנו הכול, ואז להיכשל, להתייאש מן המסע, ולחזור לשלב התפתחותי קודם: בהמות חסרות גבול ונטולות ייעוד. יהודי מרגיש מיוחד. נבחר לתפקיד חשוב: מתקן ההיסטוריה האנושית. האם זה אומר שהוא יותר טוב משאר בני האדם? ממש לא. כשהוא לא ממלא את תפקידו לא נשאר לו מאומה מבחירתו, והוא אפילו גרוע מבני עמים אחרים, הממלאים תפקיד משלהם.
יהודי נקרע בעת החדשה בין משיכתו לתרבות הכללית וגילוייה על האדם, אפשרויותיו ותפקידו, ובין זיכרון ישן של דבר מה הנמצא בספרי היהודים, שנדמה לפעמים כי איבדו לגמרי את הכישרון לפענח את החיים, ואולי הם יודעים דבר מה שהעולם עוד לא הפנים.
יהודי הוא ציוני. הגלות היא בשבילו תמיד מצב זמני. גם אם היא נמשכת אלף שנים. כדי לחזור ולתקן את העולם הוא יודע שמוטל עליו תחילה לתקן את עצמו. כלומר לחזור לארצו, לשקם את עצמו, ולחדש את תורתו שהתנוונה בשנים שאסור היה לעשות בה שינויים.
ליהודי אין אשליות. על חיים נצחיים. או כוחות אנושיים בלתי מוגבלים. או מישהו שאומרים עליו שהוא גדול מהחיים. יהודי יודע שאנו זמניים. תלויים בגוף חלש, בסביבה מתכלה ובאנשים. יהודי לא משלה את עצמו, אך לא מתייאש מהמציאות. החיים הם אתגר בשבילו: לכבוש את רוחו, לגבור על יצרו, לקבל את הדין ולהפוך את שונאו לאוהבו.
יהודי לומד. הוא יודע הרבה, כי יש לו תורה חכמה ממנו, שמדעני כל הדורות הולכים ומפתחים בשבילו. היא יודעת לחמוק מרוב מכשלות השכל האנושי, שהיא לא כל כך מאמינה בו. ולכן יהודי לומד, כל חייו, עוד פרק ועוד מאמר. מבקש סוד שעוד לא נגלה לו.
יהודי עושה. יהודי עובר את החוויה הנפשית והרוחנית הגדולה שלו כשהוא מקבל עליו אחריות, בתחום מסוים. ומבצע את המוטל עליו. שם, במעשה, הוא יודע את עצמו, מקומו בעולם, וזוכה לחיבור עם מי שהטיל עליו את תפקידו.
יהודי מתחלק. הוא יודע שמה שיש בעולמו הוא מתנה. פיקדון זמני שקיבל לשמור ולטפח. הוא נרגש מאוד מההזדמנות. מחפש דרך להודות על מזלו הטוב. מרגיש אחריות לחלוק בו עם מי שלא זכה לו. מגלה כי בניגוד לכל חוקי הכלכלה, מתנתו גדלה כשהוא חולק בה.
יהודי חולק על דעתך. גם אם אתה הפרופסור הגדול בתחומך. כי אין דבר כזה הכי גדול. אף אחד פה לא יודע הכול. זהו חלק מסוד ההצלחה היהודית. המדענים היהודים הבולטים היו אלו שחלקו על מה שהיה ”אמת“ בתחומם.
יהודי חולק גם על עצמו. יש לו חוש הומור. ולכן לאחר שהוא חולק עליך הוא חולק גם על עצמו. מגלה שהוא לא כל כך חכם, ולא כל כך חשוב. יהודי משתדל להיות עניו, כמו משה שהיה הנביא הכי גדול, וזה שהכי פחות החשיב את עצמו. הוא נכשל הרבה במסע לצמצום עצמי, מה שמגדל את ענוותנו.
יהודי סותר את עצמו. העולם לדעתו נברא בשבילו, אבל אפשר שהוא אופן אישי לא ישנה פה הרבה. הוא בן לעם נבחר אבל מרגיש נחיתות ליד בני אצולה מן הניכר. מפקד הסיירת הוא גם הילד שהנאצים הרגו. הוא יודע שאין אדם שיוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו, ולא מוותר על האפשרות ליהנות. הוא לא יגמור לתקן את עצמו, ואסור לו להפסיק לנסות. הולך ונשלם, ושבר בלבו.
יהודי נח בשבת. מתעלה מעל התפקיד החשוב שקיבל, שאי אפשר אילו לעולם בלעדיו. יהודי הוא בודהיסט, יום אחד בשבוע: לא מתקן. לא יוצר. לא חולק. לא מתגבר. רק מסתכל. מקשיב. מרגיש. מקבל. משמח את עצמו. לא פועל. אפשר כמובן שייסע לים. בתנאי שלא ייקח עמו את המחשב לשם. יהודי לא מפסיק להתגעגע. יהודי יודע שיש אפשרות סבירה שכמו משה ימות ולארץ המובטחת לא יבוא. ובכל זאת לא יוותר על כמיהה ללא נודע במהותו, לבעל ביתו. ליום שבו המתח ייגמר והסתירה תיפתר. לתיקון השלם של עצמו, של עמו ושל העולם כולו, שגם אם יתמהמה, בטוח שיבוא.
ד“ר יאיר כספי הוא מנהל מרכז "פסיכולוגיה ביהדות" ומחברם של הספרים ”לדרוש אלוהים“ ו“ניסיון – פסיכולוגיה ויהדות: מסע תיקון“
–
- מיהו יהודי?: אתגר הזהות הכפול של היהודים בישראל // מאת רות גביזון
- ד"ש מזקני ציון: מסע בעקבות ההשפעה של היהודים בפוליטיקה העולמית // אורן נהרי
