שבוע לפני הבחירות התקבצו בוושינגטון כמה אוהדים נלהבים במיוחד של דונלד טראמפ, במטרה "לכבוש את הבירה". הצטרפתי אליהם באגן ההשתקפות שלמרגלות הקונגרס, ומשם צעדנו עד לבית הלבן. באותו יום התפרסמה תחזית הבחירות המעודכנת של ה'ניו יורק טיימס'. מומחי הסקרים של העיתון החשוב בעולם, יחד עם צוות הפרשנים הפוליטיים, העריכו כי סיכויי הניצחון של קלינטון עומדים על 93% מוחצים. ממש כך.
ההצטדקויות וההסברים בדיעבד על הפיאסקו הזה נמשכים עד היום, גם מצד ראשי הקמפיין הדמוקרטי. הם מזכירים לי את הריטואל הקבוע של שמעון פרס: אחרי כל בחירות כושלות היה מתעקש להסביר כי הוא בעצם ניצח, ורק בגלל תקלות פעוטות שכלל לא באשמתו ובאחריותו, נמנעה ממנו שלא בצדק ראשות הממשלה הנכספת.
באותו יום בוושינגטון, הצועדים צעקו במשך שעות ארוכות את כל הסיסמאות של טראמפ, ובראשן "לייבש את הביצה", "לבנות את החומה", וכמובן את קריאת הקרב האהובה במיוחד "להכניס אותה לכלא!". אבל תחת הרושם של הסקרים העדכניים, המצעד הלוחמני הזה נראה הזוי. המפגינים ניסו לשכנע אותי כי הניצחון קרוב. לא בטוח שהאמינו בכך בעצמם, אבל בדבר אחד אני משוכנע: הם אכן האמינו בכל ליבם בסיסמאות שצרחו בגרון ניחר, וההתלהבות שלהם מטראמפ הייתה כנה לחלוטין.
במלאת 100 ימים לכהונתו של הנשיא שהכה את הסוקרים שוק על ירך, התקשרתי לאחד המשתתפים באותה צעדה. האיש, טיפוס ססגוני עתיר קעקועים, היה מבסוט עד הגג. "מר טראמפ הוא נשיא גדול", צהל. אבל מה עם החומה, שאלתי, וייבוש ביצת השחיתות, וביטול תכנית הבריאות של אובמה, ואיסור כניסת מוסלמים, וכל ההבטחות המפורשות לקרוע לגזרים את הסכמי הסחר הבינלאומיים? הרי שום דבר מזה לא קרה. האיש לא התרשם בכלל. "הוא בועט להם בתחת, וזה מה שחשוב", קבע.
"החוזה עם אמריקה" של טראמפ כלל עשרה מהלכי חקיקה מרכזיים שהבטיח לקדם ב־100 הימים הראשונים. רק אחד מהם הוגש לקונגרס, וגם הוא לא התקבל. למעשה, ההישג המשמעותי היחיד של טראמפ עד כה הוא המינוי של ניל גורסץ' לשופט עליון. במדיניות החוץ, לא רק שלא קיים טראמפ את הבטחותיו ברוח "אמריקה תחילה", אלא בעצם התהפך לחלוטין ודומה שהוא מתאהב בתפקיד השוטר של העולם.
אז ממה האיש שלנו מבסוט? לא היה קשה להבין. חצי שנה חלפה מאז ניצח טראמפ בבחירות, אבל הוא לא נרגע ולא נהיה "ממלכתי". הקמפיין שלו נמשך כאילו לא היו בחירות. ציוצים תוקפניים, עצרות המוניות, התנגחות בלתי פוסקת ביריבה לשעבר ובנשיא לשעבר, ובעיקר התקפות על התקשורת. זו נשיאות של קמפיין. הכאסח היה קלף מנצח בבחירות, כנגד כל הסיכויים והמקטרגים, וטראמפ, ככל איש שיווק, לא רואה סיבה לוותר על מכירה טובה. לכן הוא ממשיך להיות טראמפ: נשיא שהוא מועמד, איש מכירות שמשווק את עצמו.
האוהדים שלו מתים על זה. הם מתודלקים, חמים, ובעיניהם כל ביקורת עליו היא פייק ניוז. זה מהלך מושכל: תנועת האוהדים היא הכוח הפוליטי שלו. בהיעדר בסיסי תמיכה מסורתיים בתוך המפלגה הרפובליקנית, ללא שום מנגנון שטח פוליטי, ומול ממסד שעדיין מביט בו בעין עקומה, טראמפ נשען על תומכיו האותנטיים, שהוא מקפיד להחזיק במצב קרבי קבוע. הם כלבי התקיפה שלו מול כל רפובליקני שמשתעשע ברעיון למרוד בו. אווירת הקמפיין הנמשך גם הולמת את אופיו התגרני. הוא פשוט נהנה מזה, וגם אוהדיו כאמור. "כשאני קם בבוקר ואין ציוץ של הנשיא, זה עצוב. כשהוא מצייץ – זה עושה לי את היום. שרק ימשיך".
–
צילום: Alex-Wong-Imagebank
