בנימין נתניהו, והימין בהובלתו, מסית בשיטתיות נגד השמאל. קוקטייל השנאה וההסתה כה קטלני ומסרס, עד שאפילו בשמאל עצמו יש גורמים ששתו ממנו ואימצו את הדיכוי. הדה־לגיטימציה עובדת כך, שחלק ניכר מהדור הצעיר כלל לא מבין ששמאל היא עמדה פוליטית לגיטימית, ומניח ש"שמאלנות" היא אסון חברתי שיש למגר. לכנות אדם "שמאלן" זו דרך בטוחה לבעוט אותו אל מחוץ למגרש הלגיטימיות. זה יצר מציאות שבה גם המעטים שעוד משמיעים עמדות המזוהות כשמאל, מפחדים לשייך עצמם למחנה. נתניהו ושאר הנהגת הימין נותנים את האות ומשאירים להמון המבולבל את העבודה המלוכלכת של אלימות הלכה למעשה.
פעם היה ברור לכולנו, ימנים כשמאלנים, שבמדינה ריבונית יש מערכות שהן מעבר לוויכוח הפוליטי. כזה הדין לגבי בתי המשפט. בממשלת נתניהו הנוכחית נפרץ הסכר. זה התחיל בשר שאיים ב־9D על בית המשפט העליון, ונמשך בהפגנות של פוליטיקאים נגד בית משפט צבאי. לאחרונה הודיעה סגנית השר ציפי חוטובלי כי היא "מתביישת בבית המשפט"; ובמקביל מתנהל כל הזמן מסע מתוזמר ואכזרי נגד כלי תקשורת, תוך סימון עיתונאים. בצעד תקדימי הוצמדה לעיתונאי רביב דרוקר אבטחה עקב איומים על חייו. אחרים מקבלים נאצות ואיומים כתגובות למסרי השנאה שמפיץ נתניהו. בישראל 2017 ישנם עיתונאים שחוששים לפרסם תחקירים, ועורכים שחושבים פעמיים אם לאפשר למאן דהוא להתבטא. רבים, כולל אלו שחלקו חזון עם הנרדפים, חוברים תוך חשבון פשוט, הלכה למעשה, למחנה הרודף.
ההיסטוריה תשפוט את נתניהו על כך שדווקא הוא, איש העולם הגדול, יציר החינוך האמריקאי, ניצל את שנות שלטונו כדי לייצר מצג של עולם מאיים ועוין. באחרונה הציב רף חדש למדוד על פיו מי לנו ומי לצרינו: תמיכה בהתנחלויות, כולל הבלתי חוקיות. ישראל, שבשנים שבהן התקיים תהליך מדיני מהותי קטפה את פירות יחסי החוץ החיוניים האלה בתחומי הסחר, המדע, התרבות וכן – גם בתחום המדיני ובזירות הבינלאומיות, חזרה להתכנס בתוך עצמה, לבוז לעולם מצד אחד ולפתח אובססיה לדימוי שלה מצד שני. אין מדיניות חוץ, אין שר חוץ. אפילו בתחום הזה ישראל הולכת ומאבדת את הנכס הבינלאומי המשמעותי ביותר שלה – מעמדה כחברה מכובדת במועדון הדמוקרטיות הליברליות.
פעם, כשדיברנו על "אנחנו והם", היה ברור שב"אנחנו" הכוונה היא לישראלים וב"הם" הכוונה היא לצד השני בסכסוך, לפלסטינים. נתניהו הוסיף עוד מחנה: מחנה ה"הם" הוא המאגד את כל מי שמבקר את שלטון הימין, והוא מוקע באמצעים העומדים לרשות הימין מ"העם". נתניהו, העשיר שבראשי ממשלת ישראל, יציר כפיה של האשכנזיות הפריבילגית, הצליח בקמפיינים של שנאה להציג עצמו כ"העם". המחנה הכי לבן בפוליטיקה הישראלית, שמחזיק בשלטון ברוב 40 השנים האחרונות, שבהן העשירים התעשרו מאוד והסיכוי של העניים לראות את קו העוני מהצד השני הלכו והתמעטו – מרימים חדשות לבקרים מצג שווא נלעג ומודע של עממיות, כאשר בפועל הם בזים ורומסים את העם בכל דרך אפשרית.
הפחד ניצח את התקווה. נתניהו הפקיר את הגדרתנו כמדינה יהודית בידי הפלסטינים, כמו היינו קהילה נרדפת המבקשת אישור מהם על הקשר שבין עם ישראל לארצו. פעם זו הייתה תחושה מפעמת שיום אחד נחיה כאן בשלום, זאב עם כבש, בגבולות בטוחים, ושמשאבי המדינה יוקצו לחינוך, לשוויון הזדמנויות ולסולידריות. והנה, התקווה נשארה רק המנון.
