fbpx

זיכרון מהנאום הראשון // אמנון לוי

0

הייתי בן תשע, עולה לכיתה ד'. זה היה הנאום הראשון בחיי. גרנו אז בקצה ראשון לציון, לא רחוק מבית הקברות הישן. שכונה מאובקת ומוזנחת שהדרך היחידה שלה להתחבר לאקשן במרכז העיר  הייתה דרך ההלוויות שהיו עוברות ליד ביתנו. היינו עומדים בשולי הכביש, אומדים את ההלוויה, כמה היא חשובה, כמה עצובה. אם היו משתכנעים שמדובר בנפטר איכותי, היינו מצטרפים למלווים. לפעמים היינו נסחפים כל כך, שהיינו בוכים על אנשים שלא הכרנו.

למדנו בבית הספר 'חביב', ותמיד סיפרו לנו שזהו בית הספר העברי הראשון בארץ, והטוב בעולם. עוד  לא הייתה לנו תלבושת אחידה, וגם לא היה צריך. רובנו באנו ממשפחות דלות, והלבוש היה צנוע גם מבחינת המחיר וגם מבחינה מוסרית. כן אז, ראו בזה עניין מוסרי. 'חביב' היה המוסד המרכזי בחיינו, אמי ואבי למדו שם, מר עדיני שהיה המחנך של אמי, התקדם לתפקיד המנהל; וגם האחים הגדולים שלי למדו שם. לא העליתי על דעתי שיכול להיות בכלל בית ספר אחר.

אבל היה. בקצה השכונה הוקם שיכון מכוער וצפוף שנקרא 'שיכון סלע'. עולי שנות ה־50 שוכנו בו, משפחות עצומות בדירות זעירות, וככה זה נראה. סלאמס. בשביל ילדי העולים שנדחסו ב'סלע', הוקם בית ספר חדש, 'רמז'. יכול להיות שלא היה מקום ב'חביב', ויכול להיות שוותיקי ראשון לא רצו את הילדים האלו שם. בקיץ 64' החליטה העירייה שהיא מוציאה גם את ילדי השכונה שלנו מבית הספר 'חביב', ומעבירה אותנו ל'רמז'. למה? לא לגמרי ברור. המכנה המשותף היחידי היה, שגם השכונה שלנו, כמו אנשי 'שיכון סלע', היו מזרחים, אבל אני לא מאמין שמישהו בארץ הזו חושב ככה.

הורי הילדים בשכונה החליטו שלא יסכימו שיתלשו אותנו מהמוסד החינוכי הוותיק והמכובד ביותר בעיר, לבית ספר חדש עם ילדי עולים שזה מקרוב באו. הם כבר ראו עצמם ישראלים, עשו מאמצים גדולים להשתלב, שלא להגיד להשתכנז, והנה פתאום מסיגים אותם שנים רבות אחורה. אמונים על המערכון הישן מ"לול", הם התייחסו בחשדנות לעולים החדשים, ומאחר שערבית הייתה השפה המדוברת בשכונה שלנו אז, אין להוציא מכלל אפשרות שאפילו סיננו כלפיהם את המילים האלמותיות של המערכון, "אינעל באבור אילי ג'אבקום".

הייתי ילד קטן. אני לא ממש זוכר איך התארגן המרד, אבל אני יודע ששנת הלימודים החדשה התחילה, ואנחנו לא הלכנו לבית הספר. ההורים פתחו בשביתה. בבקרים, במקום ללכת לבית הספר, היינו יוצאים להפגנות. האמהות היו מארגנות אותנו בטור והיינו הולכים עד לבניין העירייה, ושם עומדים מול חלון לשכת ראש העיר וצועקים סיסמאות שאמרו לנו להגיד. זה היה נורא מפחיד עבור ילד בן תשע לא ללכת לבית הספר, כשהחברים שלך לכיתה כן הולכים. הרגשתי לראשונה פחד שילווה אותי כל כך הרבה בחיים, הפחד להיות שונה. לא לצעוד בתלם. ללכת נגד הזרם.

באחד הערבים, אמא שלי ביקשה ממני לכתוב שיר לקראת ההפגנה שלמחרת. היא אמרה שמדובר בהפגנה חשובה. הייתי ידוע אז כחננה האולטימטיבי, זה  שיושב וכותב שירים על הניחוחות הנהדרים של הפרדס או על כלבי הקט צוקי. זה לא צחוק, היה לי כלב עם שם כזה. בכל מקרה, כתבתי. הגשתי את השיר להוריי, ולמחרת יצאנו להפגנה הגדולה. במשך שעה ארוכה צעקנו את כל הסיסמאות ואז ביקשו ממני לקרוא את השיר. בידיים רועדות הוצאתי את הדף המקופל, וקראתי:

צר לי מאוד כי שלום כבר אמרתי

צר לי מאוד כי את מורתי כבר עזבתי

לילות נדדה שנתי

כי חשבתי על יום היפרדי

עצוב לבי מאוד

כי עוזב אני את חברי הטוב

חברים מעולם עוד לא היו

כמו אני והוא

ומרוב יגון וצער התנפחו פניי

ועכשיו כותב אני זאת, ודמעות זולגות מעיניי.

כמובן שבכיתי. למעשה, עברו 51 שנים ואני לא מסוגל לצטט את השיר הזה בקול ליד אנשים מחשש שאבכה. אמי חיבקה אותי, והשיר הועבר ללשכת ראש העיר. למחרת חזרנו ללמוד ב'חביב'. העירייה התקפלה. אתם יכולים לקרוא לי מגלומן, אבל כל השנים אני מאמין שזה בזכות השיר שלי.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook