fbpx

זיכרון דברים // הטור של לילך וולך

0

זה כבר כמה שנים ככה. שאני מייצבת, כמו לוליין לא טוב במיוחד, לוליין של כיכרות רחוב, את עצמי על מגדל דוקטור־סוסי של הזיכרונות שלי. ניצבים אחד על השני באופן מתנדנד, זה תלוי בזה תלוי בזה תלוי בזה. אני זוכרת את לילך הילדה, עולה חמש קומות במדרגות, עוקבת באימה אחרי נתזי הדם העדיין רטובים על המרצפות. שומעת מלמעלה צרחה "זה של לילך!" ומביטה בחרדה על הזרועות והרגליים, לבדוק שאינה מדממת. אחרי כן יתברר שלילך מקומה 7, התאומה של דפנה מקומה 7, שברה את היד ועלתה לפניי במדרגות. אני הזוכרת עולה במדרגות הבניין האלו, מלווה כמו הרוח המזוינת של חג המולד את הילדה הקטנה הזו החיוורת מבעתה, ורוצה לנער אותה – "זה לא שלך, זה לא שלך, את לא נפלת, את יודעת שלא נפלת, שלא קרה לך כלום, נכון שאת יודעת?". אין הועיל. היא חייבת להגיע עד למעלה, חמש קומות דרך פחד שהולך ומסמיך עד שהיא תבין שיש יותר מלילך אחת בעולם הזה; ושמילים, משכנעות ככל שיהיו, לא יכולות לשבור לך את היד. אם אין לי את הזיכרון המשונה הזה, את הילדה המשונה הזו, את היום שבו מילים הצליחו לחדור את הקרום של הממשי ולבלבל עד כדי פקפוק בידיעה – אז מה כן יש? מה אני בלעדיה?

 

 

משהו קרה בצבא, לא חשוב מה בדיוק, ואחרי גיל 20 לפתע לא הצלחתי לזכור שום דבר בהיר שקרה עד גיל עשר. לא ידעתי שאני לא זוכרת, זה לא העסיק אותי, היומיום לא היה טריוויאלי לצליחה גם ככה, אז לא הורגש צורך לייבא צרות מחו"ל. אבל לא באמת זכרתי, וזה הוכח כשהלכתי לראשונה בחיי לפסיכולוגית, והיא ביקשה לשמוע עליי ופתאום לא היה. זכרתי את הדברים כמו שמביטים מעבר לסדין בהיר – יש תנועה, יש צבעים עמומים, ההתכוונויות של הדמויות ברורות, אבל כל השאר מטושטש. זה לקח שנתיים עד שהצלחתי לספר סיפור שלם מהזיכרון, אבל זה קרה. אחרי כן הייתה תקופה בלתי נסבלת, כל מיני דברים צפו, בבהירויות מסמאות, צורבים את עצמם על הרשתיות. שאלתי את הפסיכולוגית "אם יקרו מעכשיו דברים טובים, הם יתפסו חלק מהמקום של הזיכרונות המגעילים האלו?". היא אמרה שהיא לא יודעת. זה לא היה מועיל ואני הפסקתי את הטיפול. היא גם הייתה דומה מדי לאמא שלי, וזה היה מרגיז ומוזר מצידה.

מאז אני נזכרת, ומתייקת, אל תוך המגירות העקומות הלא נסגרות טוב – זה הולך ל"דימוי עצמי והפרעות אכילה"; מה זה פה? זיכרון מאמא מאחרת וגשם בחוץ? שימו את זה ב"חרדות נטישה, בעיות אמון" ותצליבו עם עותק ב"דיכאון עונתי ואירועי סרוטונין נמוך". בכל הבלחת זיכרון חדש – איזה שאר מאובן מההיסטוריה המוקדמת, שנשתמר בתוך ענבר ונפלט מהמעמקים ברעידת האדמה האחרונה – יש חרדה שהמגדל השברירי המתנדנד הזה, ה"אני" הזמני, עומד להשתנות. "שזה לא יהיה נורא מדי, בבקשה שזה לא יהיה מדי. בחייאת, מרקורי בנסיגה, אני גם ככה על אדים וזה עדיין לא אמצע היום". זה לא היה זיכרון נורא מדי, לא משהו שלא השתלב יפה ובנוחות בפאזל של שאר הזיכרונות.

בדרך חזרה מבית הספר היו מדרגות רחבות, עלייה של כמה עשרות מטרים במדרגות אבן־ירושלמית רחבות שאי אפשר לרוץ אותן. חזרנו מבית הספר, היינו אני ויפה, בכינו. אני המבוגרת מנסה לזכור למה בכינו, שתינו. לא אחת מאיתנו, אלא שתינו. מוזר. בבת אחת זה נוחת עמום כמו בלוט שנופל על אדמה – יוסי מכיתה ח' רדף אחרינו עם סיכת ביטחון שיישר לכדי כלי נשק קטן, וניסה וגם הצליח לדקור אותנו בירך האחורית, על אותן מדרגות רחבות שקשה לברוח בהן. כמה פעמים הוא דקר, וזה כאב והפחיד וירד קצת דם. בסוף הוא הלך, התעייף או נבהל מעצמו, פחד להיתפס? לא משנה. הייתי מצפה שזה יקרב ביני לבין יפה, זה לא. אני שנאתי אותו ופחדתי ממנו כל יום מאז, עד שמתישהו הפסקתי ואז שכחתי, ואז הזיכרון כולו התכסה בכל שכבות הגיר והפחם והשרף של כל הזיכרונות שהגיעו אחריהם. קודם נעלם יוסי, ואז המחט, לעוד זמן מה נשארנו יפה ואני בוכות יחד בלי שאדע למה, ואז רק המדרגות שהמשיכו לחזור לי בסיוטים, רחבות כמו כביש, רחבות כמו בריכה אולימפית, כמו תהום.

 

 

ממצא הזיכרון החדש נדמה לי טהור, כמעט קליני באובייקטיביות שלו. הרי ככה זה קרה, הצוותים הארכיאולוגיים שלנו אשר עמלים זה כמה וכמה שנות מודעות, הגיעו סוף־סוף לחשוף במלואו, כמוצג מוזיאוני מן המעלה הראשונה, את הזיכרון הבלתי נגוע בלתי פגוע שלא הושחת הזה – זיכרון המדרגות הרחבות, הבריחה מיוסי וההידקרות במחט. אבקש לתייק תחת "פנטזיות הימלטות", "טבע, גבהים, מרחבים פתוחים ושאר איומים פיזיים", ונא לשלוח גם BCC ל"חרדה מחדירה". האין זה משתלב יפהפה? כמו למצוא פיסת פאזל בצבע תכלת, אחת מעשרות פיסות מרגיזות ולא ייחודיות מספיק ולגמרי הכרחיות כדי להצליח להבין איך נראים כאן השמיים לעזאזל.

אחרי עשר שנים נפגשנו יפה ואני בצבא. היא חזרה לשם האפריקאי שלה – מנטואם. אני לא קישרתי בין מנטי ובין יפה. והיא זו שזכרה אותי. ממילא זה היה בצבא – ולא זכרתי כל מה שקרה בירושלים, עם יוסי והמחט והמדרגות הרחבות. ואיך שזה היה אמור להפוך אותנו לחברות, זה שנפצענו ביחד, ובכינו ביחד, ושרדנו ביחד. את כל זה לא זכרתי להזכיר לה אז, ולא נהיינו חברות גם בצבא, ומה זה כבר משנה עכשיו. אני יודעת שבכל פעם שאני מספרת, אני מכתימה בעשרות טביעות אצבע מזהמות את הנייר הדקיק של הזיכרון, יש עליו כבר יותר עכשיו מאשר אז. זה לא כמו שזה קרה, זה לא יכול להיות כמו שזה קרה.

 

 

אני אומרת לו בלהט, הידיים מתנופפות לגבות את המילים – "אני זוכרת כאילו זה היה אתמול, יש לי באף את הריח העומד הזה, המלא אבק של פרוות אמיתיות ונפטלין. ושל עץ ישן שנרטב והתייבש, של הארון. הטעם החמוץ של קצות האצבעות אחרי שליטפו שוב ושוב את הפליז של המנעולים. לפעמים בטעות ליטפו גם ראש של שועל שכבר לא איתנו 40 שנה. זה היה בשבילי כמו המעבר לנרניה שמהצד השני שלה הכל עשוי ריבת חלב". אני רוצה שהוא ירגיש כמוני את הבית של סבא וסבתא בבואנוס איירס, ואני אעשה הכל כדי שזה יקרה – אני אגנוב אני אשקר אני אמציא. אני אומר שזה זיכרון, וזה יהיה גם זיכרון וגם לא, זה סיפור מחדש וקצת גם הדבר עצמו שקרה פעם, בגיל שש בטיול הגדול שעשינו אל המשפחה שבארגנטינה. זו אני, מספרת את עצמי, מבוגרת מספיק להיות האמא של הילדה הזו, ומבהיל כמה שאני לא אמהית ביחס אליה. אוספת עוד ועוד חלקים של פאזל בצבע תכלת שדומים מאוד אחד לשני, נבדלים רק בקצוות, מתחברים בחוסר רצון גלוי, אבל מתחברים, אולי אפשר יהיה להבין בסוף – איך נראים כאן השמיים לעזאזל.

איור: וליה רוזנצוויג

אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לפרטים על מבצע מנויים חדש ואטרקטיבי – חודשיים ראשונים ב-19.90 ש"ח בלבד – לחצו כאן

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook