קל להצביע על הישג אינדוקטיבי כמו הישגיה המופלאים האחרונים של הג‘ודוקא ירדן ג‘רבי, זכייתה המדהימה של קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב בגביע אירופה ומינויו ההיסטורי של דיוויד בלאט למאמן באן־בי־איי, כדי לסכם את השנה. קשה יותר, אך גם חשוב יותר, לבדוק את חלקו של הספורט הישראלי בנסיקת מפלס האלימות בחברה הישראלית. ולכן, אין מנוס אלא לחזור לאירועי הדרבי התל אביבי כדורגל ששלף – ואולי אף זקר – את מלתעותיה המסוכנות של האלימות בספורט.
ערן זהבי אמור היה על פי מעמדו, ובעיקר על פי יכולתו, להפוך לגיבור תרבות במחוזותינו. זהבי, עד לפני שנים ספורות כדורגלן אנדרדוג, הגיע מרמת השרון – שכוחת אל במושגים ספורטיביים – מועדון־על, הפועל תל אביב. חיש מהר הזדקרה דמותו עד שהפכה בתוך נים לנכס צאן ברזל. יכולת אינדיווידואלית נדירה בשילוב תרומה קבוצתית המסייעת לגריפת תארים ובעיקר ניחנות בקילר־אינסטינקט מהזן היקר, הפכו אותו לבסט־סלר, מושא לחיקוי, מבוקש ונערץ.
אלא שהאיש, בדיוק כמו הפוליטיקאים,ראה את עצמו בעיני רוחו כגדול מכל הבריות סביבו. יהירות וארוגנטיות מצוידות ומחומשות בתנועת ה“פיו פיו“ הידועה לשמצה, הביאו אותו לדרגת אנטגוניזם חסרת תקדים. האיש החל והמשיך להתגרות בקבוצתו לשעבר, ללא בושה וללא רגישות, עד שתועב מחמת מיאוס. ה“פיו פיו“ זהו סמן מלחמתי שגור במקומותינו, מלחמה בשדה הספורט.
לא הושיעו האזהרות. הוא המשיך בשלו. והואיל וכיבושיו נמשכו, ברור היה שגם בדרבי יבקיע. אך במקום לכבוש את יצרו, עט על יציעי הפועל תל אביב בהתגרות נטולת רגישות והגדיש את הסאה. היציעים בערו, ההתלקחות הגיעה לדרגת שיא ואז נחשפה לעינינו האלימות הישראלית הטיפוסית והאופיינית,כשמישהו לקח את החוק השרלטני לידיים, פרץ לדשא וניסה לפגוע בכוכבה של מכבי תל אביב. הדרבי פוצץ.
אוהד שפורץ לדשא ומכה שחקן – זו חציית כל הקווים. שנים הדרבי הזה היה טעון. שנים הדרבי היה יותר סיפור של שנאות ואיבות ופחות של משחקים גדולים. שנים האווירה הייתה דחוסה ומתוחה. אווירה זו פגעה ברמה והשחיתה את האיכות. שנים היו פיגועי רקע, דוגמת היחסים המורכבים בין אלי טביב, הבעלים לשעבר של הפועל תל אביב, לבין אוהדי הקבוצה. שנים נערמו בפנינו התסמינים של מחלתו של הכדורגל – וגם הכדורסל – בלבנט שלנו. שנים נרמסו ערכי הספורט מבלי שמאן דהוא יאמר: ”די! זהו! בואו נפסיק עם זה!“. שנים הרתיעו, כשגור שלף ניתר מהפרקט ועט על אוהד, כשסופו הרעיד את היציעים בטונות משקלו במרדף אחר עוד אוהד. שנים קיללו, גידפו, השמיצו וניאצו אוהדי הפועל )תל אביב וגם ירושלים( בכדורסל את עו“ד שמעון מזרחי מבלי שמישהו יטפל מן השורש בתופעה המזעזעת הזו של פריצת הגבולות בין האסור והמותר. שנים ראינו אל מול עינינו את אמות הסיפים הערכיות מתאיידות ומתפוגגות ואף נרמסות ונמעכות – ושתקנו.
בדיוק כפי שהשתתקנו ונאלמנו לנוכח האווירה שאפפה את הארץ ערב הירצחו של יצחק רבין ז“ל, כפי שאז הרצח התבצע והאשליה שנפיק מכך לקחים טפחה על פנינו – כך עתה, כאשר אנחנו רואים ושותקים, חווים וממשיכים הלאה, רצח בשדה הספורט עלול, חלילה, להתרגש עלינו.
מי שמאפשר לתרבות ה“פיו פיו“ להתפשט, מי שאף מתיר לאלימות המילולית והפיזית להשתלט ומי שחושב שלא צריך לטלטל ולזעזע את המערכת – הוא וגם אנחנו נישא באחריות כשזה יגיע. זכרו, זה החל בשנת 2014. אז השתתקנו ונאלמנו, למרות שראינו. אז יצקנו ויצרנו את הגרוע מכל. הלוואי שאתבדה.
זוהיר בהלול הוא עיתונאי ושדר ספורט
צילום// שרון בוקוב, 'הארץ'
רוצים לקרוא את המגזין כולו? הירשמו לקבלת גליון מתנה עד הבית
