עונת האוסקר שוב הגיעה. ואנחנו שוב רוצים לקחת את התחרות הזאת ברצינות ולהתייחס אליה כאל חלון הראווה של הוליווד. הטקס שבו הוליווד מציגה את עצמה לעולם ומכריזה: זו אני, כך אני נראית, באלה אני גאה. האם זה רק אני, העיתונאי הקרתני הקטן, חושב כך? דומני שלא: עצם העובדה שספייק לי ניסה לעורר תנועת מחאה של יוצרים ושחקנים שחורים להחרמת הטקס, בגלל היעדרם של שחקנים שחורים מבין המועמדים, מעידה על כך שהוא עצמו מודע לעובדה שהאוסקרים הם תמונת סוף השנה של מחזור 2015 בקולנוע העולמי. תיעוד שנכנס לספרי ההיסטוריה. אתה לא מחרים משהו שאינו חשוב. ולכן, שבוע לפני האוסקרים הוא זמן אידיאלי להתבונן בדיוקן העצמי שהוליווד יצרה לעצמה ולשאול מה זה אומר.
לפני הכול, בואו נראה מה מצב המרוץ כרגע, ואז ננסה להבין את משמעויותיו. אני מכסה את האוסקרים בהנאה רבה למעלה מ־20 שנה, ובכל שנה, בינואר, מצטמצם המרוץ לשני מתמודדים בלבד. בשנה שעברה, למשל, דיברנו על 'בירדמן' נגד 'התבגרות'. השנה, לעומת זאת, יש לנו מרוץ צמוד בין שלושה סרטים, ואם רוצים להיות מפוכחים במיוחד, אפילו ארבעה. 'מכונת הכסף' מול 'ספוטלייט' מול 'האיש שנולד מחדש' ואפילו 'מקס הזועם: כביש הזעם' מאוד צמוד אליהם. ארבעתם זכו במספיק פרסים בעונה שמובילה אל האוסקר כדי להפוך כל אחד מהם למועמד מוביל.
בכל שנותיי כמסקר אוסקר לא ראיתי פיצול כזה. וכאן מתחילה התעלומה: בשנה נורמלית, גם כשלא ברור לחלוטין מי יזכה, עצם המרוץ בין שני סרטים, לרוב מאוד שונים באופיים, יוצר מתח והתלהבות, כמו אירוע ספורט, גמר, בין שתי נבחרות. וכעת, אנחנו ניצבים מול שלושה או ארבעה סרטים בעמדות מובילות עם ההבנה שיש סיכוי שנגיע ל־28 בפברואר, ערב האוסקר ה־88, בלי שיהיה לנו מושג מי הולך לזכות (והרי אני, כחזאי אוסקרים, חייב להציג פאסון כאילו יש לי מושג ברור מי יזכה במה). כלומר בפעם הראשונה יש באמת מתח ואי־ודאות – ופתאום, דווקא אז, אני מגלה שבמקום שנימשך אל האירוע אפילו יותר מהרגיל, יש בזה משהו מאכזב.
האוסקרים השנה מאכזבים אותי עוד לפני שהם התחילו. המרוץ כה פתוח, עד שהוא מייצר תחושה כמעט כאוטית ורנדומלית. המצב החדש הזה אף גורר הבנה מהותית לגבי הזדהות הצופים עם דרמה קולנועית או טלוויזיונית: אנחנו במתח כאשר יש לגיבור רק שתי אופציות, ימין או שמאל, ומתוחים לגלות באיזו מהן הוא יבחר ומה יעלה בגורלו. אבל ברגע שיש לגיבור אינספור אפשרויות, במקום שהמתח יעלה הוא דווקא מתמוסס. ובכן, זו השנה של האוסקר המתמוסס.
*****
אמנם הסיכויים של 'האיש שנולד מחדש' עדיין קיימים, והתיאוריה לפיה 'מקס הזועם' יפתיע את כולם ברגע האחרון מתחילה לתפוס תאוצה, אבל הימור מושכל (או פזיז) יכול לצמצם את המרוץ לשניים: 'ספוטלייט' (שזכה בפרס גילדת השחקנים) נגד 'מכונת הכסף' (שזכה בפרס גילדת המפיקים).
וכאן כבר יש חידוש. בשנים קודמות נדמה היה שהמרוץ הצמוד יהיה בין שני הפכים: סרט עכשווי מול סרט תקופתי ('הרשת החברתית' מול 'נאום המלך'), או סרט קטן מול סרט ענק ('מטען הכאב' מול 'אווטאר'), שני סרטים המייצגים זנים שונים של עשייה קולנועית. ויש שנים שבהן הוליווד הולכת על הגדול ביותר ('שר הטבעות: שיבת המלך') ושנים שהיא בוחרת דווקא בהכי קטן ('הנהג של מיס דייזי'). אבל 'ספוטלייט' ו'מכונת הכסף', בהרבה מובנים, הם כמו תאומים זהים. שניהם סרטים יחסית קטנים, לא הפקות ראווה, ושניהם עוסקים בסיפורים יחסית אקטואליים: 'מכונת הכסף' מתרחש בין 2005 ל־2008 ועוסק בקריסה הכלכלית של וול סטריט; 'ספוטלייט' מתרחש ב־2001–2002 ועוקב אחר תחקיר של ה'בוסטון גלוב' שחשף את תמיכת הכנסייה הקתולית בכמרים שתקפו מינית ילדים. 'ספוטלייט', שיש לו סוף עם קתרזיס מעולה וממד אתי עמוק, הוא כמו סרט טלוויזיה מצוין; 'מכונת הכסף' הוא כמו קטע יוטיוב ויראלי שיצא משליטה, כולו מונטאז'ים וטריקים עם מעט שכל. לעומת סרטים שיש בהם קולנוע עשיר, מפואר, מרטיט והיסטורי כמו 'האיש שנולד מחדש' ו'מקס הזועם', איך ייתכן שבאוסקר עשויים לזכות שני סרטים שנראים כמו כתבות תחקיר, מה גם ששניהם מבוססים על סיפורים שכבר הפכו לסרטי תעודה, שאחד מהם זכה באוסקר ('Inside Job', תיעוד מבריק של שלבי הקריסה הכלכלית, בבימויו של צ'רלס פרגוסון, 2010) והשני היה מועמד ('Deliver Us From Evil', העוסק בפרשיות פדופיליה של כמרים, בבימויה של איימי ברג, 2006).
אז מה קורה כאן? לאן נעלם הקולנוע מהאוסקרים?
.
רוצים לקרוא את הטור המלא? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
.
צילום: איי-אף-פי, אימג'בנק
