fbpx

וידויו של מבקר טלוויזיה (לשעבר) // שי גולדן

0

שוב כתבו עליי ביקורת טלוויזיה רעה. למיטב זיכרוני, מעולם לא כתבו עליי ביקורת טלוויזיה טובה. סטטיסטית, העניין הזה אמור להתיישר מתישהו, אבל אני לא נאחז בזאת כלל. נאיבי אני לא. גם לא אופטימי גדול. גם לא מטומטם חסר תקנה. אני מבין את המשחק. מכיר את הנפשות הפועלות. זה בסדר. זה נורא נורמלי שזה ככה.

ובכלל, הייתי מבקר טלוויזיה כמה שנים. כתבתי דברים מרושעים ממש ממש ממש על אנשים. נדמה לי בלתי סביר להתלונן על מבקרי טלוויזיה כשאתה בעצמך היית מבקר טלוויזיה מאוד לא נחמד.

דה גיים איז דה גיים. כל אחד עושה את תפקידו. אין לי תלונות, באמת. נשמע לי סביר – בהיבט של הקארמה – שהחרא שפיזרתי לכל עבר יחזור אליי עכשיו בריבית דריבית דריבית קצוצה. באמת, סביר לחלוטין. עזבו "סביר" – צדק פואטי לכל דבר ועניין.

ובכלל, אינני מבין למה כל מי שעובד בטלוויזיה רגיש כל כך לעניין של ביקורת טלוויזיה. באמת שאינני מבין. זו בסך הכול ביקורת טלוויזיה. לא כתב אישום. אפשר ורצוי להרגיע.

פעם, לפני כך וכך שנים, החזקתי (נדמה לי שיש לומר "אחזתי") במדור ביקורת טלוויזיה (סוף) שבועי ב'ידיעות אחרונות'. הרבה אנשים קראו בשעתו את העיתון; גם היום יש לו לא מעט קוראים. ופעם, אז, צלצל אליי כוכב טלוויזיה ממש גדול, אולי הכי גדול אז, לקונן על ביקורת שכתבתי עליו באותו המדור.

השתוממתי מאוד. "תגיד", אמרתי לו, "אתה כוכב טלוויזיה ענק. מרוויח המונ'תלפים כסף (זה היה בתקופה שאנשים התעשרו מעבודה בטלוויזיה). מוקף בהמוני מעריצים, עוזרים, מנפחי אגו למיניהם ומיליון אנשים שרק רוצים לגעת בך, ואתה מוטרד ממשהו שכתב כלומניק חסר משמעות כמוני, שמרוויח אחד חלקי מאה ממך לחודש? איפה ההיגיון בזה?". והוא אמר לי: "אם רק היית מבין כמה כואבות יכולות להיות מילים רעות", ואז הוסיף: "אני מאחל לך שיום אחד תציג משהו לעולם; משהו שהשקעת בו, שעבדת קשה בשבילו, שנתת את הנשמה בשבילו. ומישהו יבוא, ובמשיכת קולמוס אחת (אפשר והוא לא השתמש בצימוד 'משיכת קולמוס') יבטל את הכול, יציג אותו ואותך כזבל מוחלט. אני באמת מאחל לך שתרגיש את זה יום אחד. אז אולי תבין".

נו, אז היום הזה הגיע. ולמרבה הפלא אני בחיים. יש רגעים מבאסי תחת. ברור. אסור לשקר. יש לפעמים מילים ממש לא נעימות. אבל זה באמת מקרה קלאסי של החום והמטבח והטמפרטורה ומי שלא מסוגל לעמוד בהם שיחפש מקום אחר לעמוד ולעבוד בו. אז אני עומד במטבח, וקורא ביקורות טלוויזיה על עצמי, ומנסה לא להתרגש ולא להיעלב. ולפעמים זה יותר קשה ולפעמים זה פחות קשה. אבל אני באמת ובתמים קורא את הביקורות האלה וזוכר את הלהט היוקד, מתקן העולם, שהייתי אחוז בו, ומקבל בהבנה פרוזאית, כמעט פילוסופית, את תפקידי החדש בקרקס המריונטות הזה שהוא הזירה התקשורתית – בה כל אחד מנסה לצעוק את מה שמותר לו לצעוק, בדרך בה הוא מסוגל להשמיע זעקה, כי זה תפקידו וזה חלקו וזה מקומו – ולא נורא נעלב או כועס או נפגע.

כי זה משחק. בסך הכול משחק. הם עושים את עבודתם. אני את שלי. ובלי שאני אעשה את עבודתי הם לא יוכלו לעשות את שלהם. אבל גם להפך. אין טלוויזיה בלי צופי ומבקרי טלוויזיה. וזה ככה. וככה זה צריך להיות. ומי שלא מבין את זה, שלא יקרא ביקורות טלוויזיה. בטח שלא על עצמו.

אז אנצל את הרגע הזה והזירה הזאת להתנצל בפני כל מי שנעלב ממני בשעתו. לבקש סליחה בפני כל מי שקרא מילים שכתבתי והן צרבו בבשרו. ואני יודע – וידעתי גם בזמנו, יסלח לי אלוהים – שהן כאבו והעליבו ופגעו. ככה זה, פולקס: איי ווז ג'אסט דואינג מיי ג'וב. וגם כשגלשתי למקומות אישיים ונזלתי שנאה והגרתי תיעוב אישי, האמנתי באמת ובתמים שכללי המשחק ברורים לכל הצדדים. ועדיין, יש להתנצל בפני אנשים, בפני בני אדם, בשר ודם, על דמים שנשפכו במסגרת ניסיוני להתפרנס. בסך הכול להתפרנס. ולקנות לעצמי שם, על הדרך. סליחה. סליחה.

חשוב לו לאדם שיֵדע לומר גם "סליחה" פעם־פעמיים בימי חייו. לא ממקום מתמסכן. לא ממקום מתייפייף. לא ממקום ציני. לא ממקום אינסטרומנטלי. ממקום נקי. ממקום של בין אדם לחברו. ממקום של אדם שרואה אדם ויודע שהוא הסב לו צער, לעתים שלא בצדק. זה מה שזה וזה מה שהיה. וככה זה. ותודה לאל. זה בסך הכול זה. אבל די, שמא נגלוש לפדגוגיה ולדמגוגיה. נניח לעניינים בין אדם לחברו להיפתר בין אדם לזולתו. ולאלוהיו – זה אם אתם מאמינים באלוהים; אם אתם לא, אז ממילא יש בינינו מכנה משותף אחד פחות.

ששששש.

פאוזה.

ועכשיו, ובאותה נשימה, להביט לחבר'ה שנכנסים בי היום בפראות מלאת רעל, בתדירות גבוהה מהסביר, בעיניים, ולומר להם, מעומק הלב: "לכו בכוחכם זה. אנא, בכוח". מכל הלב ובלי גרם אחד של ציניות.

הכול הוגן באהבה, במלחמה ובביקורת טלוויזיה.

The game is the game.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook