זה קרה בהר חומה. שם בין רחובות שכונת הענק, על בתי האבן שנבנו בקצב, בחום הירושלמי של תחילת הקיץ. המתנתי לשר השיכון דאז אורי אריאל ולראש העיר ניר ברקת שאמורים היו להגיע לסיור משותף כדי להעביר (שוב) את המסר שירושלים לא תחולק, שזכותנו לבנות בכל חלקיה שרירה וקיימת על אפם ועל חמתם של מצקצקי המערב. הסתכלתי סביב. רחובות רחבים מדי עם מדרכות חשופות מדי ובתים שנראים כמבצרים המכונסים בעצמם. פה ושם מצאתי מגרש משחקים קטן ומוזנח בלי צל, מרכז מסחרי עם פיצה ופיצוצייה. לא צמחייה שתספק מפלט מהשמש ותצבע את האבן בירוק, לא פרחי נוי בשדרות הרחבות, בקושי ספסלים, שלא לדבר על פינות שיאפשרו לתושבים להתכנס ולחוות קהילה.
שכונה שקמה ב־1997, תוך מאבק בינלאומי אדיר, מאכלסת היום קרוב ל־20 אלף תושבים ועדיין נראתה כאתר בנייה מוזנח ולא מזמין. על השכונה הזו אמרו אז שהקמתה תהיה קאזוס בלי, על ההר התקיימו אז עשרות הפגנות. כל נשיא אמריקאי שמע את צמד המילים "הר חומה", כל פקיד של האיחוד האירופי מכיר את המפות שלה. כל בית היה עוד מכשול למתווה קלינטון, וכל קומה שנשלמת מבהירה לתושבי השכונות הערביות מסביב שאת הנעשה אין להשיב. מי לא נשבע למען הר חומה. מאולמרט שנתן את האישור, דרך ציפי לבני שתמכה, בוודאי ממשלות נתניהו בכל הרכביהן. השכונה היא עמוק בלב הקונצנזוס הישראלי שמאוחד סביב הבנייה בירושלים. שלנו בכל מפה ובכל הסדר.
עם מטען שכזה אפשר היה לצפות ששכונה כזו תהיה פנינה. אות ומופת לחיים עירוניים בירושלים המתחדשת. מקום שלא יצטרך להתאמץ כדי למשוך אליו תושבים. והנה מתברר שלהפך, שדווקא כאן איכשהו התושבים נלקחים כמובן מאליו. כחלק הפחות משמעותי בכל העסק. כסטטיסטים במשחק הגדול שמתנהל על גבם. מתגמדים לעומת הרצף ההיסטורי של 3,000 שנה.
שנים חיפשתי את ההסבר להחלטה שקיבלתי כשאולמרט הביס את טדי קולק ונבחר לעמוד בראש עיריית ירושלים. מה גרם לי אז לוותר על עיר הולדתי, העיר שאהבתי, שבה חלמתי לגדל את ילדתי ושאליה אני מחוברת בנימי נפשי. העיר שממשיכה לדקור ולהטריד אותי ולרגש באותה מידה. העיר שבה המשכתי לעבוד שנים. לקום כך ולהגר לתל אביב, שבה עם כל השנים שחלפו אני עדיין מרגישה גולה ומהגרת. למה ויתרתי, אני וכמעט כל בני כיתתי ובהמשך גם משפחתי, על המקום שלנו. יש יאמרו ברחנו, הפקרנו את העיר לאנחות לטובת הנוחות של תל אביב. באותו היום בהר חומה תחת השמש הקופחת, למשמע הצהרות השר וראש העיר, ירדה עליי השכינה, כמו שאומרים אצלנו, הירושלמים, והבנתי.
הבנתי שהעיר הזו דורשת מהתושבים שלה לשרת את ההיסטוריה. הם נועדו לה ולא היא למענם. השורה בדברי הימים חשובה מאיכות החיים והיום־יום. קודם הנרטיב ההיסטורי ורק אם מסתדר, גם גינת משחקים או צל. הר חומה ההצהרה הפוליטית קודמת להר חומה שכונת המגורים.
תל אביב, לעומת זאת, נועדה לשרת את התושבים והיא מתחרה על ליבם. המחר ייכתב רק אם ההווה יהיה מספק. אם תרצו, הנרטיב הציוני שהכפיף את עצמו לכללי השוק. העיר ללא הפסקה מחפשת את טובת תושביה. הם זכות הקיום, הם שמקנים לה את מעמדה. ומכיוון שממילא החיים בישראל הם כשלעצמם אמירה פוליטית ומאבק מתמשך על זכות להתקיים כאן במזרח התיכון, לפחות שהיום־יום יהיה יותר שפוי. שם בהר חומה פתאום הבנתי שזו לא הייתה בריחה, אלא שיפור עמדות לאחור; התייעלות כדי לשמור את האנרגיה למאבק החשוב באמת: על ישראל היהודית והדמוקרטית עם מקף, שווה־שווה, מלא־מלא. על המחר המשותף ולא רק על שורה בדפי ההיסטוריה.
–
צילום: דניאל בר און, 'הארץ'
–
