אני זוכרת היטב את הדבר הראשון ש"בישלתי". זו הייתה חבילת מרגרינה בלו־בנד שלמה, שערבבתי עם שלוש כפות סוכר וחצי בקבוקון תמצית וניל כי נשפך לי. היה דווקא איזשהו היגיון דוקטור־סוסי מאחורי הבחירות התמוהות האלו. בבוקר שבת שלפני כן סבתא שלי לימדה אותי להכין מילוי גבינה מתוקה לבלינצ'ס שטיגנה, וכשרציתי לשחזר את הפלא האלכימי שקורה כשמערבבים גבינה עם וניל וסוכר, התברר שאין במקרר גבינה לבנה. אז מצאתי את הדבר הלבן השני שמורחים על לחם, וזה נראה לי קרוב מספיק. זה לא היה. למרות זאת, למרות שכבר בדרך ידענו – ליטל השכנה העוד יותר קטנה ואני – שאסון לפנינו, הכרחנו את עצמנו לטעום קצת מגושי המרגרינה שלא נמעכו היטב, מוכתמים בווניל, מתנוצצים בסוכר שנגרס חורק בשיניים. זה לא היה מוצלח, והיינו מבולבלות ומאוכזבות. אף אחד מהמבוגרים מסביב לא אהב את היוזמה המפוקפקת הזו, ואפיק הבישול היצירתי שלי נדחה לעוד כמה שנים.
הייתי גרגרנית קטנה שמתעכבת על חלונות הראווה של קפולסקי להתבונן על מאפים מבריקים מכוסים תלוליות קצפת עם דובדבן מסוכר ירוק (!) וממלמלת מילים כמו "סברינה", "אטריות קדאיף" ו"פרסבורגר" בקול כדי לבדוק מה הטעם שלהן. לא הבנתי מה יש להעריץ את ירדנה ארזי או את עפרה חזה, אבל יכולתי לדבר בהתרגשות ובלי הפסקה על רות סירקיס ועל קלאודיה רודן, על נירה רוסו ועל ישראל אהרוני (שלא הצלחתי להבין אם הוא סיני, או רק עושה את עצמו, או מה קורה שם בכלל). בתוך הבולמוס הרעבתן שגמעתי בו ספרים לגמרי לא מתאימים לגילי, הכנסתי גם ספרי בישול. הייתי לוקחת למיטה ספרי בישול מרובבים לדפדף בהם בתשוקה, ומלטפת בחמדה את התמונות בתקווה שיתגשמו מאליהן במציאות למגדל פנקייקס מכוסה רוטב מייפל שקוביית חמאה מתבהקת על ראשו, או עוגת שוקולד מצופה תלתלי שוקולד, שמעולם לא טעמתי אבל שיננתי היטב איך צריך לייצר אותם. המילים היו לי טעימות וזרות כמו טיסה לחו"ל – פטרוסלינון, ורוטב רמולד, בהרט וקוק או ואן. לימדתי את עצמי לתפעל צ'ופסטיקס בעפרונות, מאיורים, הרבה שנים לפני שטעמתי בכלל אוכל סיני. אהבתי סירי נחושת ממורקים, ותבניות קוגלהוף עם פיתוחים, מבלי לדעת עד הסוף מה מכינים בהם. דברים כאלה היו כמו צבעים שאת יודעת שקיימים בעולם, אבל אין לך יכולת לראות אותם. אלו היו ה"שתי אותי!" ו"אכלי אותי!" שלי, שחיכו עד שאחליק במאורת הארנב להתפענח ולהכניס אותי בסוד הדברים.
לא היה אז ערוץ האוכל, למעשה אני לא זוכרת שהיו תכניות בישול בכלל, בכל אופן לא בעברית. דיבור אקססיבי על אוכל נחשב כנראה למוגזם, בזבזני ואולי אפילו קצת דוחה. העניין שלי באוכל קצת הבהיל אותי, והתביישתי בו כי חשבתי שהוא מסגיר חולשה. כשהיו מציעים לי לטעום דבר־מה, מחוץ לבית, הייתי עונה בביישנות מתחטאת רק "בסדר". אפילו "כן" או "רוצה" נראו לי גסים ורעבתניים מדי. לא היינו משפחה שאכלה בחוץ, כי חבל על הכסף ואוכל יש גם בבית. רק מדי פעם היינו עוצרים לפלאפל, כי זה אין בבית. וכשאבא שלי היה חוזר מתל אביב, מהפגנה בכיכר מלכי ישראל, הוא היה מביא איתו כריכונים ארגנטינאיים דקיקים מסניור סנדוויץ', שבעיניי היו משפחה מורחבת, כי חשבתי אז שכל מי שמדבר ספרדית מוכרח להיות סוג של קרוב משפחה. רק מאוחר יותר, כשכבר היינו פחות משפחה של עולים חדשים, דרשתי שנלך בימי הולדת ובשמחות למסעדות שקראתי עליהן בעיתון 'העיר', ושהמילים עליהן דגדגו לי את הדמיון וצבטו לי את בלוטות הרוק כמו נתז מיץ לימון.
–
הדבר האמיתי הראשון שממש הכנסתי אל התנור ויצא ממנו משהו היה עוף ממולא באננס, שדמיינתי שאוכלים כל יום בהוואי. טעם העוף הצלוי התערבב באזעקה במלחמת המפרץ, ובתמונת כל המשפחה המורחבת הנוטשת את שולחן האוכל ומתפנה אל החדר האטום הזעיר, בריח הגומי השחור הצמוד לנחיריים של מסיכת האב"כ, והוא היה מתוק ומלוח וזכיר.
עם הזמן התברר לי שדווקא בזה אני לא לבד (כל הלבדים האחרים בנושאים האחרים היו צריכים לחכות כדי להבין שאין באמת ואקום בעולם), גרגרני כל העולם התאחדו ויצאו מהמזווה. הבנתי דבר־מה גדול – אני אוהבת לבשל, אני יודעת לבשל, ולפעמים קל לי יותר לאפות עוגת שזיפים מאשר לומר, למשל, "את יקרה לי, תהיי בבקשה תמיד חלק מהחיים שלי, מסכימה?".
העסקתי את עצמי הרבה במושג "נדיבות" מאז שהייתי ילדה ולא הייתי משוכנעת שיש לי גישה אליו. להיות בת יחידה עד גיל שבע זה דבר שמותיר בך משקעים. פחדתי שיחסר לי, פחדתי שיילקח ממני, פחדתי שמה שיש לי לתת הוא נלעג וקטן וקטנוני. תהיתי אם נדיבות היא לא פשוט סוג של שוחד מתוחכם שלא מדברים את הסעיפים הקטנים שלו, ואיך זה שלמרות שהבאתי לו בכל יום בולים מארצות רחוקות ומחקים ריחניים בצורות אקזוטיות, עזב אותי בכיתה ג' איתן, לטובת הלן, החברה־אויבת שלי. לא הצלחתי לפענח בדיוק את קו ההפרדה במערכות יחסים שהופך בחצייה שלו את שלי לשלנו, וכפתור הווליום של נדיבות היה רגיש לכל משב רוח וקפץ מיותר־מדי לפחות־מדי עד שהצלחתי לנסח לעצמי – נדיבות היא לא דבר שיש לו צורה אחת מוגדרת שאפשר לשנן ולתרגל, נדיבות היא אזור מיקוד לצאת ממנו ולחזור אליו. הבנתי את זה, אבל לא הבנתי בדיוק מה עושים עם זה. עד שהתחלתי לבשל, בכל אופן, ולמדתי בהפתעה עצומה שיש לי נדיבות בידיים, שלא יחסר לי או לאחרים, ושאין דבר שיותר משמח אותי מאשר להאכיל.
–
כל מיני דברים לימד אותי הבישול, דברים שאי אפשר ללמוד בדרך אחרת. אי אפשר לבשל בידיים כועסות. שום דבר לא יציל תבשיל שהתחיל ברע. כשצריך לחשוב והכל קופא לכדי חוסר אפשרויות, כדאי לקלוף תפוחים או תפוחי אדמה. סנובים של אוכל הם סנובים של הכל. שמרים מלמדים אהבה ללא תנאי, ונון־אטצ'מנט ברמת זן בודהיסטי. אף אחד עוד לא מת מזה שאין לו קיצ'נאייד, ללוש בצק זה בריא וגם עוזר לשנן טקסטים. בכל דבר עם סוכר צריך לשים קורט מלח, כי אוכל הוא משל חי לקיום בכלל, והיפנים צדקו בפילוסופיית הוואבי־סאבי שלהם. שמיר הוא הדאעש של עשבי התבלין, כוסברה היא שמחה, על אניס צריך לגדול כדי להבין אותו, אבל חריף אפשר ללמוד.
אחרי האוכל באה גם שלווה מסוימת. אחרי השלווה באו מילים. קודם כתובות ואחרי כן גם מדוברות. ככה זה קרה, זה היה הסדר, ולא יכול היה להיות אחר. עכשיו אני יכולה גם לאפות עוגת שזיפים וגם לומר "את יקרה לי, תהיי בבקשה תמיד חלק מהחיים שלי, מסכימה?".
השתתפו בהכנת הטור:
- עוגת שמרים במילוי פרג, שקדים וצימוקים
- סחוג ירוק על בסיס כוסברה ונענע
- לחמניות חלב קטנות
- קובה סלק חמוץ־מתוק
- עוגת תפוחים וקצף
- בלונדיז פטל, קרמל ושוקולד מריר
- גונדי בניחוח קינמון והל
לזכרו של חולץ ליבות התפוחים, שנפח נשמתו בשיבה טובה על מזבח עוגת התפוחים והקצף (2001–2016)
