הסוכנת של כאתב, תסריטאי ערבי־ישראלי מצליח ומוערך, מבשרת לו במפגש שנערך במשרדה כי שני צעירים מעוניינים שהוא ישמש כעורך התסריט בסדרה שלהם. כאתב, המצוי במשבר בחייו האישיים ואינו מסופק בעבודתו, מתרצה בחוסר חשק. כשהוא מגיע לביתו וצופה בפרק של אותה הסדרה, הוא מוצא בה רגעי קסם שלא ראה עד לאותו רגע ומחליט להיפגש עם השניים. בפגישה, שני היוצרים, יהודים חובשי כיפה, מדברים איתו ביידיש. לסדרה שלהם קוראים 'שטיסל'.
העלילה הסוריאליסטית הזו מתרחשת בפרק השני של 'התסריטאי', סדרה שיצר סייד קשוע על עצמו, על משפחתו, על כתיבתו ובעיקר על המציאות שבה הוא חי – ערבי־ישראלי שמתגורר בשכונה חילונית בירושלים, כותב סדרת טלוויזיה לפריים טיים ('עבודה ערבית'), מפרסם טור קבוע ב'הארץ' בעברית ומשתדל בכל כוחו לחלום בערבית. אבל הסצנה הזו הופכת לריאליזם בלתי נתפס ברגע שמגלים כי בחיים שמחוץ למסך קשוע אכן עורך את התסריט של העונה השנייה של 'שטיסל' – סדרה שסובבת משפחה חרדית, עוסקת באורח החיים היהודי־אורתודוקסי ודוברת יידיש. שילוב אפשרי בין שתי הסדרות האלה, 'התסריטאי' ו'שטיסל', מהווה ניגוד גמור לכל מה שמתרחש בחוץ באווירת השטנה והזעם של העת האחרונה, ובכל זאת, כשהן סוף־סוף מתמזגות, אם על המסך ואם בחיים, הן מסמלות את הלך הרוח שמשתקף מהדרמה הטלוויזיונית של ישראל 2015.
יוצרי הדרמה הבינו לעומק, אולי בפעם הראשונה זה שנים, את מורכבות המציאות הישראלית, והביאו אותה לידי ביטוי בחמש סדרות – 'פאודה', 'כפולים', 'התסריטאי', 'איש חשוב מאוד' והעונה השנייה של 'שטיסל'. מלבד העובדה שמדובר ביצירות המשובחות ביותר של השנה בתחום הדרמה הטלוויזיונית, יש להן מכנה משותף ייחודי: כל אחת מהן מציגה סיפור הסובב דמות ראשית שמנסה להתמודד, כל אחת בדרכה, עם אישיות מפוצלת. לכאורה, זה עשוי להישמע פחות או יותר כמו מבוא להבנת הגיבורים של 'שובר שורות' ו'מד מן', אלא שבניגוד לוולטר ווייט ולדון דרייפר, שנקלעו למאבק הישרדות פנימי בשל פלישת גורמים חיצוניים (מחלת הסרטן של ווייט והלם הקרב של דרייפר) ונאלצו להחליף את זהותם (וולטר ווייט להייזנברג ודון דרייפר מדיק וויטמן), כאן הקונפליקט מובנה בתוך האישיות, הפיצול כפוי והמורכבות מהותית.
כל אחת מהדמויות והסיפור שלה. דורון מ'פאודה' לא היה יכול לנהוג אחרת כמסתערב מצולק שחוזר לזרועות שירותי הביטחון כדי למלא את החלל מבית, מגלם תפקיד אינהרנטי כפול, שוכב עם רופאה ערבייה שאינה נמצאת בספר החוקים של בנצי גופשטיין, וכבר מזמן אינו מסוגל ללכת בתלם; קיווע מ'שטיסל' נולד עם נפש של אמן לאב שמצפה ממנו להמשיך את דרכו כמורה בחיידר, וחי בסכסוך פנימי מתמיד בין הרצון להסב נחת לאביו האלמן ובין הרצון לצאת החוצה ולגלות את חלקי הפאזל הנוספים של העולם שבחוץ; כאתב מ'התסריטאי' חי בירושלים, העיר השסועה בתבל, בין קומדיה לטרגדיה, בין טקס פרסי הטלוויזיה לשני נערים פלסטינים שעובדים במוסך, כנציגו של המיעוט הפוליטי והאתני בישראל שמנסה לפעול בלב הקונצנזוס של המיינסטרימיות הלבנה, הערוץ־שתיימית; חמשת הישראלים בעלי האזרחות האירופית (צרפתייה, יווני, בריטית, הולנדי ורוסייה) מ'כפולים' פשוט חיים במדינה הפרנואידית ביותר בעולם, מואכלים בכפייה דרך זונדה בשקרים ומניפולציות על ידי גורמים בעלי כוחות אפלים שאמונים על ביטחונם האישי, משלמים על בחירותיהם הרנדומליות בחיים בריבית מוגזמת אפילו במונחים של שווקים אפורים, ומקבלים על עצמם כמעט בהכנעה מציאות קפקאית; יהודה מ'איש חשוב מאוד' חי על גבול דק ומתעתע שבו לא תמיד ניתן להבדיל בין "יהודה לוי" (הדמות) ליהודה לוי (השחקן), בין האדם שטובע אל תוך הלילה בגפו לבין הדמות שמתנפצת על מזח עם כל גל של רכילות.
*****
למעט יוצרי 'כפולים', מריה פלדמן ועמית כהן, ששאבו השראה מהמציאות (חיסול מחמוד אל־מבחוח בדובאי), יתר יוצרי הסדרות האלו – אורי אלון ויהונתן אינדורסקי ('שטיסל'), ליאור רז ואבי יששכרוף ('פאודה'), סייד קשוע ('התסריטאי'), ויהודה לוי ('איש חשוב מאוד'; היוצרת היא שירלי מושיוף, אך רבות דובר על מעורבותו של לוי ביצירתה) – חוו את הסיפורים הסבוכים ומפוצלי האישיות של גיבוריהם בעצמם: אמן בעולם חרדי, מסתערב יהודי באקלים טרוריסטי ערבי, ערבי בירושלים עתירת הדתות, סלב על התפר שבין מציאות לדימוי. הגיבורים שלהם דומים לחולצות שמתנדנדות ברוח על חבל הכביסה ומנסות להשתחרר מהאטב, כאילו הדבר הנכון עבורן יהיה להזדהם שוב ולעבור מחדש את טלטלת המכונה עם הזרמים המשתוללים כדי להסיר לכלוך חדש או כתם ישן. הם אינדיבידואלים, שבויים באשליה שהכול אפשרי, חיים את היומיום בין תקווה לייאוש, מדחיקים את המלחמה בין כוח האינרציה לכוח הגרביטציה ומנסים להאמין שמדובר בכלל בכוח צנטריפוגלי. אבל הם נמצאים במקום הזה, מבחינה רגשית ומוסרית, כי הם חיים במקום הזה, ישראל 2015. וכאן, כל מה שנראה בלתי אפשרי הוא באמת בלתי אפשרי, או לפחות מורכב מדי.
'פאודה', 'שטיסל', 'התסריטאי', 'כפולים' ו'איש חשוב מאוד' קורצות, גם אם במקריות, לסכיזופרניה שהייתה עד לא מזמן מנת חלקו של השידור החי, לרוב במהדורות החדשות ולעתים גם בתכניות בידור או במשדרי ספורט. במרץ 2002 נתקלה מציאות האקטואליה הישראלית בהתנגשות אימתנית אופיינית בין חובת הדיווח העיתונאית על פיגוע לבין הצורך לזקוף קומה ולהמשיך "לחיות את החיים". התוצאה הייתה אותו מסך מפוצל שנודע לשמצה הודות לקרב המפוקפק על אינצ'ים, כשבחלקו האחד של הזירה ניצב פיגוע בירושלים ובחלקו השני עומד משחק כדורגל חד־פעמי שבו האלופה הגאה מכבי חיפה מושפלת בביתה על ידי מכבי קריית־גת הקיקיונית. הצופים נחשפו לשתי התרחשויות על מסך אחד: חצי מסך סופר הרוגים וחצי מסך מבשר על סנסציה ספורטיבית. המסך התפצל בשנית בינואר 2013, ליל הבחירות, כשבנימין נתניהו ויאיר לפיד, שני אנשי הרגע, פצחו במקביל בנאומי ניצחון ויצרו קקופוניה מביכה. כי בישראל כמו בישראל, כשיש שילוב של מנצח ומפסיד או של ריאליטי ופיגוע, זה קל ופשוט: כולנו מכירים את כרוניקת הפיגוע והשידור המתגלגל, כולנו יודעים לשלוף את מנחה 'כוכב נולד' ולבלוע את פקודת "לא נפסיק לשיר" ככדור משכך כאבים בכל פעם שמתבצע פיגוע, נהרג חייל או נשמעת אזעקה, אבל אין לנו מושג איך מתמודדים עם מציאות מורכבת באמת. מה לעזאזל אמורים לעשות כשיש גם טרגדיה אנושית וגם טרגדיה ספורטיבית, או רחמנא ליצלן שני מנצחים במקביל? אין כאן אף אחד שמסוגל לפתור את הפלונטר הזה. לא במציאות האקטואלית וגם לא בפרקטיקה האנושית והיומיומית של חלקי הפסיפס בשולי החברה.
"תסתכלו עליהם ותראו אותנו", הבטיחה 'טירונות' כשהציגה לצופים את לוחמי חטיבת גבעתי לפני כעשור וחצי; וכך גם הבטיחו שאר סדרות הדרמה לאורך השנים. תסתכלו על הצעירים ב'פלורנטין' ותראו אותנו. תסתכלו על האנשים השבורים שהולכים לפסיכולוג ב'בטיפול' ותראו אותנו. תסתכלו על החוזרים משבי האויב ב'חטופים' ותראו אותנו. תסתכלו על 'שבתות וחגים', 'סרוגים', 'לתפוס את השמים' ועוד עשרות סדרות שעסקו במיינסטרים הישראלי – ותראו אותנו. אבל עכשיו הנרטיב מבליט מסר אחר: תסתכלו על הערבי, על החרדי, על הסלבריטאי, על המסתערב ועל הקפקאי. תסתכלו עליהם ותראו דווקא אותם. לכל אחד מהם יש מקום על המסך המפוצל שלכם, בחיים המפוצלים שלכם.
