fbpx

השנה של מלחמת הטרור נגד העולם // ישראל זיו

0

2015 היוותה שיא בהיקף הזירות הנגועות בטרור, כאקט לחימתי ראשי או משני. אוקראינה, עיראק, סוריה, לבנון, לוב, מצרים. וגם באפריקה, שבה התגבשה לחימה אזורית בבוקו חראם (ניגריה, צ'אד, ניז'ר וקמרון). המלחמה התלקחה גם בתימן ובסעודיה. וכמובן, גם באירופה, כולל המתקפה הקשה בפריז. אירוע שפקח את עיני האירופאים להכיר במציאות, שממנה עמלו כה קשה להתעלם. 

למרות קיומן של סיבות מקומיות לכל התלקחות, קיימים גם מכנים משותפים המסבירים את ההסלמה העולמית של הטרור הפונדמנטליסטי. מהבסיס שהוא הפער הסוציו־אקונומי והאידיאולוגי בין ערב למערב; ומעבר אליו, המרחק המנטלי העצום בין הצדדים. המודעות לפער העושר והעוני מגיעה כיום לכל אחד דרך התקשורת והמדיה החברתית, והפכה את הקרקע במדינות עניות ללבה רותחת. המערב, המנותק מהבעיות הקיומיות שם, עסק בלהביא להן דמוקרטיה במקום פיתוח. את המשטרים הדיקטטוריים – קדאפי בלוב, סדאם בעיראק ואסד בסוריה – ראה כאיום פוליטי ועוולה חברתית, וסייע להפילם באופן פעיל או סביל, ללא מחשבה מעמיקה על העתיד. המדינות הופקרו והשטח נותר בידי "צבאות מנייר", וכך חזינו בחזרה – בזמן אפסי – שנות דור אחורה, לשבטיות ולקיצוניות דתית, קרקע פורייה לצמיחת הטרור הפנאטי. אם קודם הייתה כתובת אחת לדבר איתה, לאחר ריסוק המשטרים נוצר ריבוי גופים שאין שום דרך מעשית לתקשר עמם.

דווקא המדינות הערביות המתונות, שניסו לאמץ את המודל הדמוקרטי, היו הראשונות להתפרק עם בוא "האביב הערבי", שכן הציבור לא הסתפק ב"דמוקרטיה לייט", ורצה יותר. דמוקרטיה, מתברר, מסוכנת יותר כשאין תנאי יסוד לקיומה, בעיקר בהיעדר בסיס חילוני וחינוכי עמוק. הדמוקרטיה מהווה גם איום ישיר על הפונדמנטליזם, והתוצאה הייתה העברה "דמוקרטית" של השלטון לידי הקיצוניים, כפי שאירע במצרים; ולחלופין תוצאה של אנרכיה, כפי שקרה בחלק מהמדינות האחרות. עיוורון המערב שהאיץ לבצע את השינוי היה זרז משמעותי להתפרקות ולהתלקחות באזור. 

המערב, שעייף ממלחמות עולם וממלחמות קרות, הכווין בעשורים האחרונים את מאמציו לענייניו פנימה, לצד מדיניות חוץ מבודדת ורמת מעורבות נמוכה באזורים הבעייתיים. אחרי שטעם מהטרור, גיבש מדיניות של מגנומטרים ובדיקות כבודה. אלה לא יודעים לבלום את הפונדמנטליזם, שהגיע לשיאים חדשים ובלתי נשלטים. התוצאה הכאוטית לא איחרה לבוא, עם זרם הפליטים וגל הטרור העולמי. הפער משתקף במוטיבציה הפנאטית של ארגוני הטרור להילחם במערב, אל מול השובע והעייפות של זה האחרון להגיב לכך.

זרז נוסף שעודד שגשוג של גופים קיצוניים כאל־קאעידה ודאעש, היה מודל הקיום של "מדינה בתוך מדינה". חזבאללה בתוך לבנון, חמאס בתוך הרשות, החות'ים בתימן ועוד. מודל שקיבל למעשה לגיטימציה מהמערב, שטרח להכניס את זרועותיהם הצבאיות של הארגונים לרשימות טרור, ובאותה נשימה קיבל אותם כתנועה פוליטית לגיטימית. "המותר" הפך לסמל, והסמל עודד תנועות קיצוניות יותר, שלידן חמאס נראה ממש כיונה. התנועות הללו היו מתקשות לקום ללא מימון משמעותי, ששימש לבניית תשתיתן. המקורות המרכזיים היו סעודיה, קטאר, איראן וגופי "דעווה" חברתיים בעולם. המערב בחר להעלים עין מהמימונים הללו לאורך שנים. התופעה פחתה, בין השאר בזכות המוסדות הפיננסיים שפעלו נגד העניין, אך עדיין קיימת בהיקפים גדולים. 

האם אירופה וארה"ב התפכחו ומוכנות לשנות את מדיניותן? האם גם 2016 תהיה שנת מלחמת טרור נגד העולם, או שמערכה מאוחדת תצליח להכניעו? מאבק האגו בין מוסקבה לוושינגטון, או המסמרים שזורע ארדואן הטורקי על הכביש, בעייתיים כמובן; ועדיין – ישנם התנאים והצורך בהקמת חזית כזאת. גם אובמה מבין כנראה שרק גישה פרואקטיבית תבטיח לו יציאה בשלום מכהונה לא פשוטה. עם זאת, גם אם יצליחו לפרק את דאעש, עדיין יישארו התנאים לצמיחת יורשו. הדיון האמיתי מחייב שינוי בתפיסה העולמית לגבי העניין ולגבי אזורנו. יציבות עולמית דורשת הרבה השקעה ועבודה מפרכת.

.

צילום: איי־אף־פי, אימג'בנק

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook