עם פתיחת מלחמת העולם הראשונה החרים שר הימייה הנמהר ומלא הביטחון של בריטניה, אחד ווינסטון צ'רצ'יל, שתי אוניות קרב; אוניות שהאימפריה העות'מאנית, הניטרלית בשלב זה, בנתה במספנות בריטיות. שתי אוניות שאיכרי אנטליה שילמו עבורן פרוטה לפרוטה בתרומות למען גאוות האומה. במקביל הוציא צ'רצ'יל הוראה לצי הים התיכון לעצור בכל מחיר שתי אוניות קרב גרמניות שהחלו בשיט מהיר לאיסטנבול, הגייבן והברסלאו. אבל בראש הצי עמד חדל אישים שמעלתו העיקרית הייתה שהיה בחוגו של המלך; האוניות הגיעו לאיסטנבול ושם, בהברקה דיפלומטית, גרמניה העניקה אותן לטורקיה, במקום האוניות המוחרמות. אלא שהצוות נותר גרמני. ותחת דגל טורקי הן נכנסו דרך הבוספורוס והדרדנלים לים השחור והחלו להפגיז את רוסיה. הבלתי נמנע קרה, וטורקיה נגררה למלחמה. התוצאה המיידית הייתה שהסחר הרוסי נקטע באחת – 95% מהסחר הרוסי, יבוא ויצוא, עבר דרך הבוספורוס והדרדנלים. מסע הגייבן והברסלאו האריך את המלחמה בשנתיים, על פי הערכת מומחי צבא והיסטוריונים, והיה הגורם הסופי בקריסת שלטון הצארים ועליית הבולשביקים.
זה המקום שבו אתם הקוראים שואלים את עצמכם מדוע מאמר לסיכום שנת 2015, לא 1914, מתחיל בפרשייה ההיסטורית המרתקת אבל הנידחת הזו? והתשובה היא שההיסטוריה לא מתה. היא אינה העבר החתום. היא רלוונטית, קמה לתחייה בדרכים שונות ומשונות. זכרו את קריאת הקרב של ארגון דאעש – "לא עוד סייקס־פיקו" – כלומר למחוק את גבולות המזרח התיכון כפי שנקבעו בין בריטניה לצרפת בלי קשר לגיאוגרפיה, לעמים או לכל דבר אחר.
*****
ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין יודע היסטוריה, בקי בהיסטוריה, מנקודת מבט רוסית כמובן.
לעתים קרובות אנו שואלים את עצמנו, מה בעצם מנחה את רוסיה? הרי מדינת הענק גובלת בשלושה עולמות שונים – בסין ובעולם הקונפוציאני ממזרח ודרום־מזרח, בעולם האסלאמי מדרום, ובמערב – ובכן – במערב. מדוע דוקטרינת ההגנה של רוסיה קובעת פעם אחר פעם שהמערב הוא האויב, ולא האויבים, או היריבים, ההגיוניים יותר – סין המתעצמת, או האסלאם?
וכאן אנו חייבים לחזור לפוטין. האדם שקבע שפירוק ברית המועצות הוא האסון הגיאו־אסטרטגי הגדול בהיסטוריה. לא ההיסטוריה של רוסיה – ההיסטוריה בכלל.
פוטין גדל במעצמה מטילת אימה, מבית ומחוץ. הדגל האדום עם הפטיש והמגל עורר, גם אם לא הרבה אהבה, ודאי הרבה יראת כבוד. הוא בגר בשנות ה־80, ובעצם החל את הקריירה שלו רק בשנה של אורוול, 1984, חמש שנים לפני נפילת החומה, כשנשלח כקצין קג"ב למזרח גרמניה. הוא אהב בכל לבו את ברית המועצות ואת הקג"ב, וראה את ארצו מושמת ללעג ונבזזת בידי אוליגרכים והמערב, ואת הארגון המפחיד בעולם מופשט מההילה בתקופת הדמוקרטיה והאנרכיה של ילצין.
והוא רוצה להחזיר עטרה ליושנה. המערב, עם האידיאולוגיה הליברלית, עם הקשקושים האלה על זכויות ודמוקרטיה ותקשורת חופשית, הוא האויב. והוא צודק – המערב הוא אכן מקור האידיאולוגיה המנוגדת לסובייטיות, חלק מנפשו של פוטין עד היום.
במשרדו של פוטין שתי תמונות, סטלין ופיוטר הגדול. אנחנו זוכרים את הצאר כבונה עירו, סנקט פטרבורג, אבל חשובים הרבה יותר, מבחינת פוטין, הישגיו האחרים ובראשם שיקום הצבא וכיבוש השטחים שהביאו את רוסיה לחופי הים הבלטי – והים הכספי והשחור. וכאן הנקודה האסטרטגית, המחזירה אותנו לחשיבות המכרעת של מסע הגייבן והברסלאו. לרוסיה, אותה מדינת ענק, שישית משטח היבשה בעולם, אין כמעט מוצא לים, אין כמעט נמלים. מורמנסק הקפואה בצפון, ולדיווסטוק באוקיינוס השקט – והמוצא הצר, הפקוק אל הים התיכון, מוצא שבשליטת טורקיה, האויבת הוותיקה.
תחושת ההשפלה הלאומית המתמשכת, שנשיאים אמריקאים מאז התפרקות ברית המועצות "לא ספרו" את מוסקבה; החשש האמיתי מאוד מהתחזקות האסלאם הג'יהאדיסטי – ברוסיה עצמה, גם אחרי הפרידה מהרפובליקות הסובייטיות המוסלמיות (קזחסטן וכל השאר), יש לפחות כ־15% מוסלמים, והם מהווים כיום על פי הערכות כחמישית ממגויסי הצבא. בדאעש למשל יש כ־3,000 לוחמים צ'צ'נים, הנחשבים אכזריים במיוחד אפילו בקנה המידה של הארגון.
רוסיה חייבת נמל בשליטתה המלאה בים השחור – על כן כיבוש קרים והמלחמה במזרח אוקראינה; חייבת מעבר חופשי במצרי הבוספורוס והדרדנלים, ועל כן עימותים עם טורקיה; וחייבת בסיס ימי בים התיכון, כהמשך ישיר. על כן המעורבות בסוריה, על כן ההפצצות על הטורקמנים והצבת הכוחות האומרת בעצם – האינטרס שלנו, והוא בל יעבור, הוא נמל לטקיה. על גורל אסד ניתן אולי לדבר, אבל שלטון בסוריה, כל תרחיש מבחינת מוסקבה חייב להביא בחשבון את הדרישה שלהם לשלטון ידידותי או כנוע. עדיף השני.
רוסיה לעולם אינה חזקה כפי שנדמה, לעולם אינה חלשה כפי שנדמה, פסק גדול המדינאים בהיסטוריה לטעמי, טליראן הצרפתי השנון והציניקן. אנו מסתכלים על רוסיה ורואים מעצמה אימפריאלית, מתפשטת, רבת־עוצמה. לא כך. רוסיה היא מדינה בשקיעה, כלכלתה מבוססת על יצוא מחצבים, בעיקר נפט וגז, והיא מתמוטטת, אוכלוסייתה מתמעטת, אבל היא מוכנה להפעיל כוח ברוטלי, וארה"ב לא, וכאן ההבדל. פוטין זוכר את הימים שבהם לברית המועצות היו בסיסים ומדינות ידידותיות בעולם כולו, כולל הים התיכון – מכולם נותר אסד לבדו.
והמעצמה הרוסית, או הסובייטית, רבת־עוצמה – ובעלת רגלי חימר. מאיימת וחוששת. "וולטה עילית עם טילים" קראו לה בבוז במערב, היה ויש בזה משהו, והיא אכן מתנהלת בתערובת של איומים וחששות בו בזמן. ופוטין וארצו שואלים את עצמם, לא בלי סיבה – מדוע ברית ורשה פורקה אבל ברית נאט"ו עדיין קיימת? מדוע ארה"ב, שכמעט יצאה למלחמה גרעינית על הצבת טילים גרעיניים בקובה, חצרה האחורית, לא מבינה שמבחינת מוסקבה, גיאורגיה ובמיוחד אוקראינה – הרי בקייב נולדה רוסיה – הן החצר האחורית שלה ולעולם לא תתיר להן להיות חלק מברית נאט"ו?
*****
פוטין כאמור שואב השראה מפיוטר – ומסטלין. בתום מלחמת העולם השנייה נאמר לסטלין: אתה ודאי גאה, חייליך כבשו את ברלין. הוא ענה: לא, הקוזאקים של אלכסנדר הראשון הגיעו עד פריז. היומרה לכבוש את פריז עברה, אבל להשפיע על פריז, לדבר עם האיחוד האירופי מעמדת שוויון – ואולי להביא את פריז וברלין לשתף פעולה עם רוסיה בהתאם לעמדותיה של רוסיה ולאסטרטגיה שלה במזרח התיכון – זה אפשרי. ואת זה אנו רואים. כי דאעש מטיל אימה על העולם כולו, ופוטין לפתע מצטייר כאדם היכול להושיע את כולם מהטרור של דאעש.
פוטין נערץ ברוסיה. אין שום איום על שלטונו מבית. בין השאר כי אחרי שנות ילצין הוא מחזיר את הכבוד הלאומי שנרמס, כבוד שהעולם רוחש למעצמה גדולה ולמנהיגה, הגבר־גבר של העולם, מספר 1 שנתיים ברציפות ברשימת המנהיגים החזקים בעולם שמפרסם 'פורבס'.
ואם התחלנו את המאמר עם מלחמת העולם הראשונה, נסיים בה. רק מעט עוסקים בשאלה עד כמה שיקולים של כבוד לאומי ושל יוקרה אישית שיחקו תפקיד בשריפה הפתאומית שכילתה את אירופה. עד כמה מדינות – רוסיה, למשל, אבל לא רק – יצאו למלחמה מתוך תחושה שהן חייבות, כי ההשפלה היא חלופה נוראה מדי. חייבות בגלל שיקולי שימור בית רומנוב, או כי אם יסרבו להפעיל כוח צבאי הן תישמטנה מדרג המעצמות הגדולות. ושיקולים קטנוניים לכאורה אלה, משולבים באסטרטגיה ארוכת שנים וחישובים מוטעים, הטילו את העולם לאסון. אבל אנו לא ב־1914. זה לא יכול לקרות עוד. הלוא כן?
. צילום: אימג'בנק
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
