אף אחד כבר לא בוחר יותר להיות מהפכן. המהפכנים של ימינו פשוט נמצאים במקום הנכון, בזמן הנכון. זה יכול להיות האוהל בשדרה שיצית מחאה, האפליקציה שתשנה את האופן שבו נתקשר מחר או ההבנה שארוטיקה למבוגרים היא עסק ממש מוכר. ויש גם מקרים הפוכים, כמו מתקפת הסייבר על אולפני סוני, שהם קלאסיקה של מקום לא נכון וזמן ממש לא נכון.
האירוע שמרחף מעל כל השנה הקולנועית האחרונה ואלו שיגיעו אחריה התרחש בכלל בנובמבר של השנה שעברה. 'ראיון סוף' (The Interview) של סת' רוגן וג'יימס פרנקו הרגיז מעצמה דיקטטורית שהחליטה להכות את האומה האמריקאית במקומות שהכי כואבים לה: הפרטיות והביטחון האישי. כשהעשן התפזר התברר שרוגן ופרנקו (שהתעקשו להתייחס במפורש לצפון קוריאה ולקים ג'ונג און אף שהתבקשו לבחור בשמות בדויים כדי למזער חיכוך) אחראים לוויקיליקס של עולם הקולנוע. פריצה שחשפה רכילויות קטנות ומרושעות (בדיחות גזעניות על חשבונו של אובמה, מה חושבים על אנג'לינה ג'ולי מאחורי גבה), אינטרסים וקשרים, כינויים בדויים של כוכבים ("קאש מאני" – ג'סיקה אלבה; "ג'וני מדריד" – טום הנקס) וגם את עומק חוסר השוויון המובנה בשכר בין גברים לנשים בתחום (מבין 17 עובדים בסוני שהשתכרו מעל מיליון דולר בשנה יש אישה אחת בלבד, ואִילו כוכבות כמו ג'ניפר לורנס גילו שהרוויחו מחצית מהסכום של הגברים שלצדן). האמת היא שאם לא היה סביבה פוטנציאל כל כך מזיק, עוד היינו יכולים להתייחס לפריצה הזו כסוג של צדק שיצא לאור.
ברמה הכלכלית ההפסדים מעוצמת הנזקים שהותירה הפריצה (תשתיות, סרטים עתידיים שהופצו מוקדם לרשתות החברתיות, עלויות משפטיות ויחצניות) עלו על הרווח שהכניס הסרט. ההפסד הזה עוד היה משני לעומת האפקט שהותיר על התעשייה כולה. איימי פסקל, נשיאת סוני הכל־יכולה וסמל כמעט יחיד של הצלחה נשית בעולם הגברי של הוליווד, איבדה את משרתה. סודותיה העסקיים של סוני פרוצים לעיני כל ולאולפנים יידרש זמן רב להתאושש. החלק הכואב באמת הוא שגם אם איש בהוליווד לא יודה בכך בפה מלא, המסקנה די ברורה: הם ניצחו.
לאור מתקפת הטרור האכזרית בפריז והערעור הכמעט מוחלט של הביטחון האישי, אפשר להסתכל על הפריצה לסוני כאירוע טרור משמעותי ומשנה סדרי עולם. התגובה האוטומטית לערעור ביטחון היא נקיטת זהירות מרובה. עבור אזרחים זה אומר לסקור היטב את נוסעי האוטובוס ולהתרחק ממקומות הומים. עבור תעשייה שאחד התפקידים שלה הוא העברת ביקורת והצגת מחדלים ועוולות, התגובה האוטומטית היא בחינה מחדש של כל פוטנציאל נפיץ. כל פוסטר, כל שורת תסריט, כל שם של סרט, כל רעיון שהתקבל בעבר בלי לחשוב פעמיים – נבחנים כעת לעומק.
מנהלי האולפנים החלו לחשוב היטב לפני כל תשובה במייל, לפני כל הודעת אס־אם־אס, את תהליך הצנזורה הם מנהלים כמעט לחלוטין בראש שלהם. למה לעשות סרט על דאעש אם אפשר לעשות 'שלגייה 3'? למה לעבד תחקיר עיתונאי נוקב על שליטי מדינות אכזריים באפריקה? למה להרגיז את פוטין דווקא עכשיו? אף אחד לא יודע להעריך כמה רעיונות לסרטים, כמה הפקות בתחילת דרכן, כמה תסריטים הושלכו לפח בשנה האחרונה מהסיבות האלה בדיוק (כמו מותחן פוליטי בשם 'פיונגיאנג' בכיכובו של סטיב קארל שנגנז באולפני ניו ריג'נסי). הגישה הזאת מחלחלת למטה: תסריטאים חוששים לכתוב סרטים שעלולים לעורר מהומה, מפיקים חוששים לרכוש סרטים "נפיצים מדי" בפסטיבלים. לא מדובר בנבואה אפוקליפטית, אלא במידה רבה במציאות שמתרחשת ממש לנגד עינינו.
הפחד משתק. כשסוני הותקפה אף אחד מהאולפנים האחרים לא התייצב לצדה. היא ספגה גערות מהבית הלבן ונזק ציבורי, הפסידה מיליונים ונאלצה לאסוף את השברים בעצמה. הלקח הזה הובן היטב על ידי כל השחקנים בעסקי השעשועים. או שתיזהרו או שתתמודדו עם התוצאות לבד. מי שרוצה לבעוט בבטן, לחשוף עוולות, יבחר היום ב־HBO – שאינה נתונה ללחץ של מפרסמים רגישים או מפיצים חיצוניים – הרבה לפני שיחשוב על האופציה הקולנועית.
