fbpx

השנה של הפלגנות // אבי בניהו

0

לארוחת בוקר אוכלים הצרפתים בגט וקרואסון, הבריטים אוכלים נקניקיות ושעועית אדומה והערבים חומוס ומסבחה. ומה אוכלים היהודים? נראה שהאחד את השני. עוד שנה חלפה וישראל פוסעת לעבר שנת ה־70 להיווסדה. עדיין צעירה, שסועה, שברירית ומתמודדת, עדיין דמוקרטיה הנאבקת על גבולות החוק, המשפט, הסדר והדמוקרטיה עצמה. ללא חוקה, ללא גבולות קבועים וללא חזון ויעדים ברורים. "נשטפים עם השוטף" ומחכים למשיח. וכמו שאמרו זקני המשק, "נעמוד על המשמר ונראה כיצד ייפול דבר".

בנינו כאן הרבה תוך כדי מלחמות, ביסוס העצמאות, פיגועי טרור ומבצעים צבאיים כמעט שנתִיים. עשינו זאת תוך קליטה המונית של עולים ובניית יישובים וערים: מדע, טכנולוגיה, רפואה מתקדמת, חקלאות מפותחת, סייבר, קהילת מודיעין, טיל בליסטי, לוויין בחלל, תעשייה ביטחונית ואזרחית ותעודת ביטוח בסימן דימונה. קזינו עוד אין לנו. האם אנו בדרך להפוך לקהילה ישראלית אחת? האם השנים החולפות מקרבות אותנו להיות כאחד העמים? האם אנו בדרך להתנהל בשבטים? מהי מדורת השבט של 2016 ומיהם היושבים סביבה? האליטות הישנות, הקצונה הצבאית, האתיופים, הערבים, החרדים, הדתיים־לאומיים, המתנחלים, הקיבוצניקים, ערי הפיתוח, האשכנזים, הספרדים, העובדים הזרים, הלהט"בים, התל אביבים? הטייקונים המוכרים, המתעשרים החדשים? התעשיינים? אנשי ההיי־טק? המהגרים לברלין? לך תדע, תוהו ובוהו יש לנו כאן בארץ ציון ירושלים.

יש לי חבר טוב, ערבי משכיל, עורך דין במקצועו מהכפר דיר אל־אסד. את ילדיו חינך והכריח לשרת בצה"ל (אכן…). לפני כמה שנים הזמין אותי לחתונת בתו. הגעתי. את המדים השארתי ברכב הצבאי. באולם היו מאות, ערבים ויהודים; נשיא בית המשפט העליון, שופטים מחוזיים, אלוף במילואים ואנשי תקשורת. סביב השולחנות ישבו גברים ונשים. שותים אלכוהול, בועטים באיסורים ישנים ומתקרבים למודרנה ולישראליות. ברקע ניגנה תזמורת עם 30 נגנים. חברי ניגש אליי וביקש שאשא דברים. כיהנתי אז כדובר צה"ל, והיו אלה הימים שלאחר משט המרמרה ו'עופרת יצוקה'. חשבתי שהוא מתלוצץ. "אני חס על חייך", אמרתי. והוא פסק: "זו בקשתי ביום שמחתי". הלכתי למיקרופון ונשאתי דברים. על הנוכחים, על המעמד, על בעל השמחה, על השותפות והדו־קיום. כשסיימתי, קמו ומחאו כפיים. הייתי בשוק. צבטתי את עצמי וסיננתי קללה על הפוליטיקאים והמפלגות, שמנציחים את השסעים, את האיבה, את הפלגנות ואת השונה.

יש לי חברים חרדים. הייתי לאחרונה בחתונת בתו של אחד הוותיקים שבהם. אנחנו מכירים כבר 20 שנה, הוא איתי באירועים משפחתיים משמחים ועצובים ואני איתו. אין בינינו מחלוקות, איננו מצביעים כנראה לאותן המפלגות, אבל אני מרגיש שהוא כאח לי – שום מפלגה לא תקלקל את זה. אני רוצה שבנו או נכדו ישרתו בצבא מרצון, לא דרך איום בכלא, ובטוח שזה יקרה בתהליך שכבר קורה.

האתיופים נקלטים לאט. הרוסים מצילים את היחידות הקרביות, את תעשיות ההנדסה והטכנולוגיה, את הרפואה. אפילו את התזמורת האנדלוסית של אשדוד. הקיבוצניקים נאבקים על מעמד החקלאות ועל הזכויות בקרקע, הבדואים מתחרים בצה"ל מי יתפוס יותר שטחים בנגב, המתנחלים ממשיכים לנטוע יתד ועובדות בשטח; והאש של המדורה גדולה מאוד־מאוד, והרוח נושבת קרירה. ונתניהו, בנט, אריה מכלוף, חנין זועבי ואחרים מוסיפים רק עוד קיסם למדורה, מגדילים את הבעירה ומעצימים את האש שבסוף תאכל כאן את כולנו. הנוכל להם? הנדע ליטול גורלנו בידינו? להציב להם גבולות? נראה לי ש־2016 היא שנה טובה למחשבה על העניין הזה בדיוק. מי אנחנו, מה אנחנו רוצים להיות; ואיך אנחנו בדיוק עושים את זה.

.

צילום: רמי שלוש, הארץ, מרקו לונגרי, איי-אף-פי, אימג'בנק

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook