fbpx

השנה של הנשים שהפסיקו לשתוק // לילך וולך

0

גברים הם אותיות כשהם מצטיינים – כשהם טייסים, כשהם אנשי שב"כ בכירים; כל האל"פים והחי"תים, שהדמיון נסער רק מהמחשבה על ההרפתקאות הג'יימס־בונדיות שמקופלות ודאי באות האחת הבודדת הזו. כל כך גברים, שפעמיים כתוב להם בתעודת הזהות גבר־גבר, שהלקוניות שבכינוי באות אחת היא רק המשך הולם לדימוי האלפא המסתורי, המועצם שלהם.

ונשים? נשים הן אותיות כשהן קורבנות. במקרים האלו האות האחת הבודדת היא דבר אחר לגמרי – היא מקפלת פגיעה גדולה עד כדי כך שהצליחה למחוק זהות של אדם. את האותיות העניקו להן אחרים – עיתונאים, דוברים, שוטרים; העניקו להן כמו את הטשטוש בתמונות, כמו את עיוות הקול בטלוויזיה. הן אל"פיות וחי"תיות מסוג שונה לגמרי. הן מסמן למסומן שהחיים הפשיטו מן המהות השלמה שלו. הן מה שנותר אחרי שכל השאר נלקח – עד שהוא לא, עד שיש סירוב לצמצום המקובל הזה.

השנה, אולי יותר מתמיד, ראינו גם משהו אחר, תופעה שמגששת את דרכה במרחב. זו הייתה שנה שבה נשים החלו לסמוך על עצמן, על הכוח שלהן, על הזהות שלהן. הן סיפרו את עצמן בשמן המלא; בפרופיל הפייסבוק הפרטי שלהן; בלי טובות של עיתונאים שיסנסצו את החיים הפרטיים שלהן ב"לא תאמינו מה קרה אחר כך" שהחליף עיתונות; בלי לקוות שבמשטרה יתייחסו ולא ישאלו "מה לבשת? שתית אלכוהול?"; בלי אותיות להפוך אותן לברייה שכל מהותה היא שפעם הייתה קורבן ולעזאזל עם כל השאר.

אין בזה, כמובן, לא במעשים האלו ולא בכתוב כאן, כדי לומר שאיזושהי בחירה של מתלוננת היא לא טובה או טובה פחות – יש בזה להציע אלטרנטיבה שעד כה הייתה לא קיימת או לפחות סמויה מן העין. "חדר משלך" – זה מה שהציעה וירג'יניה וולף לנשים ב־1929. חדר שניתן לנעול. ואולי מה ש־2015 סימנה לנשים הוא שכל אחת זקוקה ל"פלטפורמה משלך". המקום הנעול, הפרטי, בו איש לא יכול לשנות את כוונותייך, מילותייך, חוויותייך. מקום בו השם שלך הוא חותמת על הצהרת "אמת דיברתי" פומבית.

"נמאס! אני לא מוכנה יותר לחיות ככה, לחיות בפחד כל הזמן", כתבה בפייסבוק עלמה נוימן אהוביה, צעירה שצילמה את מי שהטריד אותה בנסיעת אוטובוס. בעקבות הפוסט ותלונות נוספות שהצטרפו אליו, נעצר החשוד. אז האם מחוזות השיימינג פועלים מהר יותר מגלגלי הצדק החורקים? לא בטוח שמדובר רק בזה. וכששאלו את רחלי רוטנר, עיתונאית שפרשה את סיפורה וחשפה את מעשי ינון מגל כלפיה וכלפי אחרות, "למה ככה? למה עכשיו?" – התשובות היו שונות, אבל בסופו של דבר הכול מצטרף למה שכתבה נוימן אהוביה. כי נמאס לחיות בפחד. כי נמאס לגלם את הקורבן האילם.

פייסבוק, טוויטר, בלוגים – לא יחליפו (גם לא צריכים להחליף) את הרשויות האחראיות על שמירת חוק ועשיית דין, אבל הם מרחב. זהו לא בהכרח מרחב בטוח, יעידו עשרות אלפי התגובות המרושעות, האלימות והמכוערות שנשים מקבלות כאשר הן משתמשות בכלי הפרסום הוויראלי שעומד לרשותן. זהו לא מרחב "הוגן", זה גם נכון. אין הוגנות גם בהשפלה, הטרדה ותקיפה מינית. מי שנכפתה עליהן אנונימיות עד כה, החלו מוותרות עליה לטובת היותן אנטי־קורבן. קורבן הוא אדם שהדברים קרו לו שלא ברצותו; אנטי־קורבן הוא מי שמשתמש בכלים העומדים לרשותו כדי למשוך עצמו מחוסר האונים אל האונים. שופט בית המשפט העליון האמריקאי ברנדייס טבע את המשפט "אור השמש הוא המטהר הטוב ביותר", כשדיבר על שקיפות כתרופה לשחיתות. לפייסבוק, כמו כל דבר, יש גם את הפנים האחרים שלו – אבל לענייננו, הוא גם הפך את הדברים לשקופים יותר, מוארים יותר. ואולי, בתקווה, גם מטוהרים יותר.

.

לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית

 

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook