זאת הייתה שנה איומה. גם לשמאל וגם לימין. השמאל קונן על איבוד ערכים ועשתונות, הימין קונן על הקפאת הבנייה מעבר לקו הירוק וגושי ההתיישבות. כל אדם סביר, כולל ימין מפוכח, מבין שההקפאה הנוכחית על רקע מכבש הקמפיין הגלובלי היא חרחור הגסיסה של מפעל ההתנחלות. פה ושם יגנבו מבנה או תקציב למקווה, אבל בגדול זה מה יש. המלחמה של המתנחלים היא על הבית הבנוי. בתוך הקו הירוק שומע השמאלן המצוי את לחישתן הגוועת של הגחלים, שנותרו מחלום המדינה הליברלית והדמוקרטית.
וכך, באורח אבסורדי, הימין ניצח בתוך הקו הירוק והשמאל מחוץ לקו הירוק. זו עדיין לא סיבה להתקוטט עד זוב דם. העניין שעשוי להוביל לקרע אלים הוא יחסי שמאל־ימין. השמאל לא מאמין ביכולת של הימין להשתנות, כך גם הימין שאינו מאמין ביכולתו של השמאל להשתנות. ושניהם צודקים. השאלה היא אם המשמעות היא מסלול התנגשות. כלומר: מלחמת אחים. ומי ינצח, כמובן.
*****
השאלה אם תיתכן מלחמת אחים היא מעין תאומתה של השאלה שלפני רצח רבין, אם יהודי יכול לחורר את גבו של ראש ממשלה יהודי. המלחמה עצמה, למעט אלימות, מתנהלת כבר כיום במרחב הרשתי ובשדות הקרב של הטוקבקיסטים. כמו שזה נראה ממעוף האינטרנט, העוינות חומצתית וההתלהמות בדציבלים שיא. לכאורה השאלה היא לא אם תהיה מלחמת אחים, אלא למה היא לא פרצה עד עכשיו? התשובה היא שלא מדובר במלחמה ולא באחים, ולא מדובר בשני צדדים כוחניים – אלא באחד. בימין. יגאל עמיר ויונה אברושמי הם רק אבני הלבה, הנזרקים מלועה הגעשי של היצריות הקנאית המבעבעת תחת הקרום הלכאורה "לאומי". אחד כזה עשוי אולי להיות איש הניצוץ שיבעיר את חבית חומר הנפץ. אני מניח שיש בקובצי השב"כ "פרופיילינג" של איש הניצוץ, שיגיח מתהום העוינות בין מזרחים ואשכנזים, או מתהומות הנפש הפרטית של עולה אמריקאי מטורלל, או סתם עלה נידף ברוח השנאה הגדולה שנושבת במחוזות האקסטזה המשיחית.
דוגמית של הלבה עצמה, מעין כרוניקה של מלחמת אחים בזעיר אנפין, ראינו בהפגנות שקראו להפסקת אש ב'צוק איתן'. אחד יואב אליאסי, ראפר־לכאורה שכינויו 'הצל', הוביל חבורת פורעים ("האריות") שמנתה כמה עשרות והתכתשה עם כמה מאות מפגיני שמאל בכיכרות תל אביב. כשמדובר בקטטה, לא המספר קובע אלא האלימות שמפעילים באחד על אחד; והחבורה של הצל הכתה כמוכת עוועים. כמה מפגינים נפצעו, השוטרים הגיעו באיחור וגם אז לא הזדרזו להפריד. אליאסי צייץ בתחילת ההפגנה: "טוב עכשיו אריות שלי, הגיע הזמן לזרוק לכם עוד בשר של שמאלן אפס שצריך לקבל חינוך מחדש. הם מחפשים הפגנת כוח, זה מה שהם יקבלו. תיכנסו תראו איזה דיבור מסריח רץ שם". רק לאחר צעקות "תעשו משהו" הואילו השוטרים לדחוק את המפגינים למרחב המוגן של כיכר הבימה, ומי שברח נרדף ברחוב קינג ג'ורג'. אחד העדים ('הארץ') אמר ש"זה היה יכול להיגמר ברצח". אליאסי עצמו הגיב ב"הכול שקר". ליתר ביטחון פרסם בפייסבוק שלו "התחלנו בשלושה אנשים מול 800 וסיימנו ב־350 אנשים מול אפס שלהם. זה היה מטורף לעשות את כל זה עם אזעקות ברקע ופיצוצים בשמים, אבל לא זזנו ועמדנו על שלנו עד הסוף". מהמשטרה נמסר כי "במהלך ההפגנה פנתה פעילת שמאל וביקשה סיוע להגיע לביתה בשל חששותיה, והמשטרה הסיעה אותה לביתה בניידת". הפגנה דומה הייתה בחיפה, וגם שם זה הסתיים באלימות ימין שפיזרה את הפגנת השמאל.
*****
אין לקטטות השכונתיות הללו שום קשר למלחמת אחים.
הסיבה היא שבשמאל אין (עדיין?!) קבוצה שתרד לרחוב כדי ללכת מכות. נקודה. הכבוד המפוקפק הזה שמור לימין. לא מדובר בצד הספורטיבי של מלחמת האחים, במובן של מי מרביץ יותר, אלא במובן העמוק יותר, מי מקרין כוח על ציבור מבולבל שמחפש בעולם לא בטוח איזה הרקולס או שמשון או ליברמן שישבור "להם" את העצמות.
אם אלה היו רק הפורעים של 'הצל' ונוער הגבעות, ניתן היה לתייג אותם כפרחחים, אלא שהם מתכתבים עם ציבור שרואה בכוחניות הדרך היחידה להישרד בעולם קשוח. אם הנהגת המדינה, מנתניהו ודרומה, מהדהדת בדיוק את אותם מסרים (בריכוך מזויף), חלק מן הציבור יראה את הקוזאקים של אלוהים ושלוחיו בעין סלחנית. אמנם יריב אופנהיימר מ'שלום עכשיו' אמר פעם (בהפגנה לטובת ההתנתקות) כי "מי שרוצה מלחמת אחים – אנחנו מוכנים לקרב". אלא שאפילו נימת הקול הבוז'י־הרצוגית הסגירה יותר התחטאות נעלבת מאשר זעקת קרב. אופנהיימר, כמו כל חנון שמאלני, יריב רק עם מרצ או עם החברים במפלגת העבודה. המקסימום יהיה נאום נרגש נוסח "חברים, לא יעלה על הדעת!".
גם תשובת נדב העצני, אחד מדוברי המתנחלים – "מלחמת אחים אינה מפחידה אותי" – נלקחה מאותו מחסן אביזרי במה. בסופו של יום, השאלה איננה שבת אחים או מלחמת אחים, אלא למי מן הצדדים יש יותר כוח לכפות את האינטרס שלו. ואם הצד השני מבין זאת. מלחמת אחים של ממש תתחולל רק כאשר תהיה התנגשות בין שני כוחות נחושים; וצד אחד לא יבין, או ידחיק, שהצד השני חזק יותר.
עד כה, בכל פעם ששני השולפים הגיעו לרחוב הראשי ועמדו זה מול זה עם כפות ידיים מעל נרתיקי האקדחים, צד אחד הרים ידיים וזה תמיד היה צד ימין. עובדה: יצאנו מסיני, מלבנון, מחברון, מגוש קטיף, ממגרון. הוצאנו את צה"ל מן הערים הפלסטיניות ושאר "ויתורים". זה עדיין לא הוטמע, ואחד המפגינים זעק במהומת פינוי בתי דריינוף (29 ביולי, אתר '0404') "מה שאתם רואים פה זו מלחמת אחים". כרגיל זה נגמר בבכי ובתירוץ ה"אחדות" ו"אהבת ישראל" כמיטב המסורת של מנחם בגין. אירועי אלטלנה והסזון (1944–1948) הוציאו ממנחם בגין את מיטב הרפרטואר והפאתוס: "התפרוץ מלחמת אחים בארץ ישראל? הייחרב ביתנו בטרם הוקם? היזכו שונאינו לראות את שאיפתם השפלה מתגשמת?".
וזו תשובתנו: היו שקטים, יהודים נאמנים. לא תהיה בארץ זו מלחמת יהודים ביהודים. לא נלך למלחמת אחים. בשום תנאי ולמרות כל הפרובוקציות. יהיה מה שיהיה, חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים. הסיבה היא לא מלחמת האחים שנמנעה בגלל הרחימאיות היהודית של בגין, אלא העוצמה של קואליציית השמאל השפוי, פלוס כוחות הביטחון והשכל ישר. כשהשמאל יעקור למנהטן, כשכוחות הביטחון יחבשו כיפת ברזל והשכל הישר יצא לחופש, זה עשוי להיות אחרת. עד אז, אנחנו במלחמת כריות.
.
צילום: תומר אפלבאום, הארץ
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
