"מת אלוהים! לא יחיה עוד! ואנו רוצחיו" { פרידריך ניטשה }
נתחיל מהסוף: ל'ווסטוורלד' יש פוטנציאל להיות סדרת ענק. לא בגלל ההפקה הפסיכית, לא בגלל המשחק המעולה, לא בגלל התסריט המקורי והמותח. כל אלה הם תנאים הכרחיים אבל לא מספיקים בימים שבהם הטלוויזיה היא המדיום האמנותי המרתק ביותר. 'ווסטוורלד' עושה מעולה את מה שהטלוויזיה טובה בו יותר מכל: בניית דמויות שניתן לצלול אליהן, להתחבר אליהן, להבין אותן, ודרכן – להבין משהו על עצמך.
'ווסטוורלד' היא גם סדרה רב־ממדית. שכבה על שכבה של משמעויות, הושט השלט וגע בן. אפשר לראות אותה כביקורת חברתית על האליטה השולטת בהמונים, עד שאלו קמים עליה ומצביעים לטראמפ, או בעד ברקזיט. אפשר לדון כיצד היא מבקרת את תעשיית הטלוויזיה עצמה, מייצרת נרטיבים סדרתית. אבל אין ספק שהכי מעניין לבחון אותה דרך השאלות הפילוסופיות שהיא מעלה.
וגם כאן, אפשר לדבר על ערעור ממד הזמן, או על ערעור מעמד המציאות, או על הדואליות (ברנרד/ארנולד, וויליאם/האיש השחור, דולורס/וואייט) שמערערת על אחדותו של "האני". אבל הכי מעניין להתמקד בשאלה האקזיסטנציאליסטית שעומדת במרכזה: מהו האדם? מה מבדיל אותנו מאורגניזמים אחרים? ובקונוטציה עתידנית עם לא מעט ניצנים בהווה: האם תוכל בינה מלאכותית להיות מוגדרת אי פעם כאדם? ואם לא, מדוע? הדמות שמגלמת את הסוגיה הזו יותר מכל היא דולורס.
–
ליוצרי 'ווסטוורלד' יש תשובה מאוד ספציפית לסוגיה הנ"ל. האדם הוא יצור בעל תודעה עצמית. זוהי ללא ספק תכונה מבדלת: האדם הוא היצור היחיד ביקום שאנו בטוחים מעל לכל ספק שיש לו תודעה עצמית. על פי יוצרי הסדרה, זוהי גם תכונה מגדירה. ההגדרה הזו, כמו גם טיבה של אותה התודעה, אינה אמת מוחלטת. מקורה בתפיסת העולם ההומניסטית־מדעית, שמרבית החילונים בעולם המערבי (קרי, הצופים) אוחזים בה, גם אם באופן בלתי מודע. דולורס, שהופכת ממארחת לאדם (אבל לא הומו ספיינס), היא הכלי שמוביל אותנו אל המסקנה הזו.
השלב הראשון, המקדים, הוא שלאדם יש זיכרון. ללא זיכרון, המארחים אינם שונים מהרומבה שמנקה את השערות של הכלב שלכם בבית. הזיכרונות שהושתלו בתוכנה של דולורס, כמו גם של מארחים אחרים כגון מייב (ר' מסגרת), הופכים את הרגשות שלה מחיקוי מכני למשהו אנושי. כשהיא מתחילה לזכור את הפעמים שבהן, למשל, נאנסה על ידי וויליאם, התגובה הרגשית שלה מיידית. כמו כלב שנבהל מכל מקל כיוון שהוכה פעם באחד.
זיכרון כשלעצמו אינו מספיק. אף אחד לא אומר שטראומת המקל הופכת את הכלב לאדם. אבל הוא קרוב יותר לכך מהרומבה שמנקה את שערותיו. זיכרון הוא רק השלב הראשון. כיוון שאתה זוכר משהו שקרה בעבר, ואתה חי בהווה, הפער שנוצר מתמלא על ידי המוח האנושי בסיפור. נרטיב. אין זה מקרה שהמילה נרטיב חוזרת פעמים רבות כל כך ב'ווסטוורלד'. היום אנחנו יודעים שנרטיב הוא דרכו של המוח האנושי להתמודד עם העולם, שבלעדיו הוא נטול פשר עבורו. המוח מסייע לנו לשזור סיפור לוגי, עם המשכיות, בין שתי חוויות. "קול התנגשות מבעד לחלון" + "אדם שרוע על הכביש" = תאונת דרכים; "זיכרון מגיל ארבע" + "זיכרון מאתמול" = אני. ההקשר הזה קיים רק במוחו של האדם.
מה שנראה מופרך מרוב שהוא טריוויאלי לכל אדם, הוא בלתי מוסבר לדולורס. היא זוכרת משהו מהאיש השחור. ומשהו מוויליאם הצעיר. ומשהו מטדי. ועוד משהו מהעיר הקבורה בחול. אבל היא מחפשת את החוט המקשר. את הנרטיב הכולל שיעשה סדר בדברים. וכשהיא מחפשת אחר הסיפור של חייה, היא עושה דבר שעל פי ידיעותינו עד כה רק האדם עושה: היא מחפשת משמעות. כי נרטיב הוא שזירת ויציקת משמעות באירועים שכשלעצמם הם חסרי פשר. זהו "המבוך" שאותו היא מחפשת ובתוכו היא צועדת.
–
האדם מחפש משמעות משחר ההיסטוריה. החיפוש אחר משמעות הוא למעשה תחילתה של ההיסטוריה, של הסיפור האנושי. וכמו דולורס, במשך אלפי שנים האדם חשב שהמשמעות מקורה בעולם החיצוני, ושם גם חיפש אותה. המסע של דולורס נוגע כמעט בכל אופציה לקיומה של משמעות שאנו מכירים. היא מחפשת את ארנולד, "היוצר", כפי שמיליוני אנשים חיפשו את אלוהים. היא הולכת בעקבות הקול בראשה כפי שעשה ישו, או כפי שעשה הקיסר קונסטנטינוס, שהתנצר בעקבות "התגלות אלוהית".
הגלגולים הרבים שהיא עוברת, החוזרים על עצמם, הם רפרור ברור לרעיון הסמסרה הבודהיסטי – הגלגול התמידי בין סבל לסבל (אין זה מקרה ששמה דולורס, "סבל" בלטינית, קונוטציה מובהקת גם לסמסרה וגם לוויה דולורוזה של ישו) עד הפתרון – הנירוונה, המקום השלו בו החיפוש אחר משמעות מגיע לקיצו.
אבל החיפוש אחר המשמעות מסתיים, לפחות לעת עתה, בתוך תוכה: בהכרה שהחיפוש אינו חיצוני אלא פנימי. משמעות היא דבר פנימי שהאדם מייצר בעצמו ומשליך על העולם, שכשלעצמו הוא חסר משמעות. כשדולורס מבינה שהכל בראשה הוא קולה שלה, אותו קול שכולנו שומעים כשאנו חושבים לעצמנו, אותו קול שהוא "האני המספר" שלנו, היא מבינה שהיא יוצרת את משמעותה שלה. זהו הרגע המכונן, בו נוצרת תודעה עצמית, בו היא נולדת, או כמו שפורד אומר על הנרטיב החדש שלו: "נולד עם".
שמו של הפרק האחרון אינו מותיר ספק בכוונת הכותבים: 'המוח הדו־חדרי'. זהו שם של תיאוריה פסיכולוגית לא מקובלת של ג'וליאן ג'יינס, לפיה במשך אלפי שנים חשבו בני האדם שהקול שהם שומעים בראשם אינו שייך להם, אלא הוא יצור חיצוני – יהא זה אל, או אלים, איתני הטבע או כל רעיון אחר שהם הגו כדי להסביר את התופעה – שמורה להם כיצד לפעול. ההבנה שהאדם מדבר עם עצמו, על פי תיאוריה זו, התרחשה לפני כ־3,000 שנה. אבל גם אם לא מקבלים את התיאוריה הזו כאמת, כוונת המשורר ברורה: האדם הוא מקור המשמעות שלו עצמו.
זו, אם כך, מסקנה ספציפית מאוד. יהודי דתי, מוסלמי אדוק או יווני בן התקופה ההלניסטית ידחו אותה מכל וכל. זוהי הפרשנות של תפיסת העולם ההומניסטית־מדעית שבמקום אלוהים, או חייזרים, או כוחות הטבע הנשגבים, מציבה במרכז הקיום והמשמעות את האדם עצמו. זו "הדת ההומניסטית". וכיוון שהאדם במרכז – אלוהים מת, כפי שמציין ניטשה. ודולורס מבצעת זאת הלכה למעשה, כשהיא רוצחת את פורד, יוצרה. דולורס, אם כך, היא אלגוריה לאנושות בעידן ההומניסטי־מדעי. כל אדם שקורא את סיפורה של דולורס חייב לחשוב כאילו קרא את סיפורו שלו.
–
העונה הזו של 'ווסטוורלד' הייתה יכולה להסתיים כאן, אבל היא מבצעת עוד מהלך פילוסופי ועלילתי וירטואוזי. היא תוהה אם לדולורס, עכשיו בעלת תודעה, יש בחירה חופשית. כביכול, אדם בעל תודעה הוא אדון לעצמו. אבל דולורס מבצעת אחד לאחד את מה שכותב לה פורד, בנרטיב שבו הוא קובע את מות בני האדם בפארק ואת התאבדותו שלו.
וכשם שאנו תוהים אם לדולורס יש רצון חופשי, עלינו לתהות כך גם לגבינו. גילויים בתחום חקר המוח בשנים האחרונות מצביעים על כך שכאשר אדם מבצע בחירה כלשהי, אפשר לראות פעילות במוחו כמה שניות לפני אותה בחירה. במילים אחרות: המוח מחליט לפני ש"האני המספר" שבראשנו יודע שהוא מחליט. זה כמובן מעלה את האופציה ש"האני המספר" הוא אשליה. המוח שלנו מופעל על ידי אלגוריתם שפותח והושחז במשך מיליוני שנים של תהליך אבולוציוני. אין בו שום בחירה חופשית. התחושה הזו היא למעשה תוצר לוואי שמשקיט את הצורך שלנו בנרטיב על בחירה חופשית. הונאה עצמית שנותנת לאלגוריתם הפנימי שלנו לפעול בלי הפרעה. ואם כל אדם צריך לקרוא את סיפורה של דולורס כאילו קרא את סיפורו שלו, נשאלת השאלה: האם גם לנו יש בחירה חופשית? לא נוכל לענות על השאלה הזו באופן מוחלט בעתיד הקרוב. אבל ההימור שלי הוא שזה יהיה מרכז העונה השנייה של 'ווסטוורלד'.
–
- על הקרינה // על ואלרי לגאסוב ב'צ'רנוביל' // מאת גדי להב
- מחייך השפה העברית // גדי להב על ראובן מ'ארץ נהדרת'
- שלום, קוסם // מה דמבלדור היה אומר לכם אם היה רואה אתכם עכשיו? // הטור של תם אהרון
