היו אלה ימים קשים. בדיוק לפני 15 שנה, במחצית השנייה של 2003. הכלכלה צנחה, הגירעון התקציבי הלך וגדל, האבטלה גאתה לממדים מבהילים, תיירים נעלמו, תכנית החירום הכלכלית לא עברה בהצבעה בכנסת. הקיצוצים של בנימין נתניהו, אז שר האוצר, עוררו התנגדות ציבורית עזה והביאו את ויקי קנפו לצעדה הארוכה עד מאהל המחאה בירושלים. לצד כל אלה, פצעי האינתיפאדה השנייה וגל הטרור הענקי שאיתה טרם הגלידו. האי היווני הפך מאתר נופש פוטנציאלי, לחקירה פלילית שעלולה לאיים על הקדנציה השנייה של ראש הממשלה, אריאל שרון.
פורום החווה, צוות יועציו המיתולוגי של שרון, שנקרא לדיונים בלשכתו של ראש הממשלה בירושלים ובחוות שקמים, תהה כיצד לחלץ את ראש הממשלה – כמו גם את המדינה – מהידרדרות. התחושה הייתה שבשלה העת ליוזמה מדינית נועזת. עו"ד דב (דובי) ויסגלס, מנהל לשכתו של שרון ואיש סודו, לצד עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה, המליצו על נסיגה חד־צדדית מעזה. גלעד שרון, אחיו הצעיר של עמרי, והפרסומאי והיועץ ראובן אדלר תמכו ברעיון.
אורי שני, אז מנכ"ל חברת 'שיכון עובדים' של שרי אריסון, התנגד. הוא אמנם ימני רך, הכריז, אבל אינו מאמין בפתרונות כאלה. היועץ האסטרטגי איל ארד פקפק ביכולתה של הנסיגה להגדיל את כוחו של שרון. תוך שנה אתה בבית, הודיע, ותהה אם הממשלה הנוכחית תתמוך במהלך. לאחר מספר חודשים המהלך הבשיל. שרון הכריז על "תכנית ההתנתקות", מונח שיווקי שהגה ארד.
בינואר הקרוב ימלאו חמש שנים למותו של שרון, שנפרד מאיתנו אחרי שמונה שנים של תרדמת. חברי פורום החווה אינם זקוקים לטקסי האזכרה כדי להיזכר. רובם שהו לצידו של שרון שנים ארוכות, ליוו אותו במשברים הפוליטיים והאישיים, היו יועצים רשמיים ובלתי רשמיים. חלקם לא עבדו איתו באופן מסודר, חלקם כן. אבל כולם השפיעו על ראש הממשלה מאחורי הקלעים, במידה שמעולם לא נודעה כאן.
לא יסמנים, כן דיסקרטיים
רוב ראשי הממשלה נהגו להתייעץ עם אנשי שלומם, החל במטבחון של גולדה מאיר וכלה בפורום בלפור של אהוד אולמרט או הצוללת של נתניהו, אבל איש מהם לא דבק ביועציו שנים כה ארוכות, הקשיב לעצותיהם בכובד ראש. "ההבדל בינינו לבין פורומים של ראשי ממשלה אחרים", אומר ל'ליברל' אורי שני, "הוא שאנחנו לא הדלפנו מתוך ישיבות הפורום וכמעט ולא הסתכסכנו בינינו לבין עצמנו וגם לא עם שרון, אולי בגלל האופי המיוחד של שרון".
"היינו תלויים אחד בשני", כך מגדיר ראובן אדלר ל'ליברל' את הייחוד של פורום החווה. ואילו חבר אחר בפורום אומר שחברי הפורום, בשיחותיהם עם עיתונאים, הם אלה שהאדירו את חבורת היועצים. "הדגשנו ששרון התייעץ איתנו ודיבר איתנו, ככה נבנה המיתוס".
הם היו שונים זה מזה, צעירים ומבוגרים, הצעיר ביניהם היום בן 39, המבוגר ביניהם כבר הגיע לגיל 92. ימנים ואנשי מרכז־שמאל. עורכי דין, אנשי עסקים, עובדי מדינה, דוברים ויחצנים, עורך סקרים, חברים ותיקים של שרון, בעיקר מהצבא, ויועצים מקצועיים זה מקרוב באו. כולם גברים שנבחרו על ידי שרון בקפידה. שרון אהב נשים, אבל לא כמשתתפות בפורום המקצועי האינטימי, כנראה.
הוא לא חיפש יסמנים. להפך. אנשים מובילים בתחומם או באופיים, כאלה שיעזו להתעמת, להיות האיפכא מסתברא שלו. "אלי לנדאו היה טיפוס של רודן כזה", נזכר אדלר. "אבל לא רק הוא, כולנו היינו אנשים דומיננטיים". עד כדי כך דומיננטיים, שלמרות הרצון לעטוף את שרון במעטפת חברית, הרמונית, חילוקי דעות ביניהם היו דבר בלתי נמנע. כמו המאבק בין אורי שני לעמרי שרון – שהיו חברים ושותפים קרובים חלק ניכר מהדרך – על הקרבה לאוזנו של המנהיג. מאבק שהסתיים בעזיבתו של שני את לשכת ראש הממשלה.
את שרון לא מנהלים
רובם הגיעו בשיטת חבר מביא חבר. דב ויסגלס הביא את אסי שריב, אלי לנדאו הביא את מוזי ורטהיים, ראובן אדלר הביא את אלי לנדאו, את יורם ראב"ד, ליאור חורב ועודד שמיר, ותמך בפני שרון לצרף לפורום את בניו, גלעד ועמרי. אדלר נחשב לאחד הכוחות החזקים בפורום. עצה שלו נשקלה בזהב. הוא הגיע כגרפיקאי צעיר לקמפיין הבחירות של מפלגת שלומציון וסיים כיועץ הבחירות המבוקש ביותר בשוק, ובעיקר כיועצו וחברו הקרוב ביותר של שרון.
חלקם, כמו ויסגלס ואדלר, ליוו את שרון עשרות שנים. אחרים באו והלכו, חלקם בשל עייפות החומר, אחרים בעקבות חילוקי דעות. רפי איתן היה חבר בפורום זמן־מה עד שכיו"ר כיל, הוא אומר ל'ליברל', נדרש על ידי שרון ל"כמה דרישות שלא רציתי לעמוד בהן ובעקבות כך עזבתי את הפורום וגם נותקו קשרי החברות שלי עם שרון. חזרנו לדבר שנים מאוחר יותר". אלי לנדאו התרחק בעקבות חילוקי דעות על מלחמת לבנון. אורי דן התנגד להתנתקות.
אחדים היו חברים קרובים כאדלר, כאמור, או אלי לנדאו. קשר קרוב נרקם בין אסי שריב לדובי ויסגלס. שריב היה מתמחה במשרד עורכי הדין של ויסגלס, וזה הביא אותו ללשכת ראש הממשלה ולפורום החווה. איל ארד וליאור חורב היו שותפים עסקיים, עד שדרכיהם נפרדו. לאחרונה אפשר היה למצוא אותם משני צידי המתרס בבחירות המקומיות בחיפה. חורב עבד עם יונה יהב, ארד ייעץ לגד זאבי, איש עסקים שבוחש בפוליטיקה המקומית בחיפה ונחשב לאחד מגדולי מתנגדיו של יהב.
האם הנהיגו את המדינה והפכו את שרון לפוליטיקאי ממושמע, כפי שטענו יריביו של שרון במהלך קמפיין הבחירות ב־2001? רובם מתקוממים על עצם השאלה. אומרים ששרון היה אדם אינטליגנטי ודעתן, הקשיב רוב קשב ליועציו, לעיתים במשך שעות ארוכות, אבל קיבל החלטות לבד. "נושאי חוץ וביטחון לא הגיעו לחווה וממילא לא הייתה לנו בהם כל השפעה", אומר ויסגלס. "נושאי משק וכלכלה עלו קצת יותר. אבל עיקר ההשפעה שלנו היה בנושאים הפוליטיים, התקשורתיים, דעת קהל. שרון הכיר את כולנו שנים ארוכות וסמך על נאמנותנו המוחלטת. ראשות ממשלה היא משרה מאוד בודדה, אנחנו היינו עבורו מעין מדגם, קבוצת אנשים שלא תלויה בו ואוהבת אותו".
"מי שמכיר אותו יודע שאף אחד לא החליט בשבילו על כלום אף פעם", אומר עמרי שרון. "כל המאגיה מסביב לפורום שלכאורה 'ניהל את ראש הממשלה' היא שטויות".
"לא ניהלנו אותו, את אריק אף אחד לא ניהל, גם לא ילדיו, ומי שאומר אחרת הוא חרטטן. שרון פשוט לא נכנס לרזולוציות", נזכר עו"ד יורם ראב"ד שהיה חבר בפורום החווה וניהל את המו"מ הקואליציוני בממשלתו השנייה של שרון. "הוא שלח אותי להקים קואליציה אבל לא נתן לי הוראות מפורטות. כשהתעקשתי אמר לי: תן להם כמה שפחות ותשאיר לנו כמה שיותר. בלילה, אחרי שהמו"מ הסתיים, דליה איציק – שניהלה את המו"מ מטעם מפלגת העבודה – ביקשה להחליף את אחד השרים. חשבתי שעל זה לא נלך לרב. השר הוחלף ולמחרת בבוקר אריק, שהבין שמשהו השתנה בלי ידיעתו, לא אמר שום דבר מלבד: 'אה'. הוא לא נכנס לפרטים הקטנים. אבל כשדליה איציק, במהלך המו"מ, כינתה את משפחת שרון משפחת פשע, אריק חתך את המו"מ הקואליציוני בטלפון אחד".
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס
