הקץ לנשק? | פרופ' אסיף אפרת, ד"ר עומר יעיר, אוניברסיטת רייכמן

יצוא הנשק של ישראל מתקיים בדרך כלל הרחק מעין הציבור. מדי פעם פורץ סקנדל שמזכה את היצוא הביטחוני בתשומת לב תקשורתית ומבהיר לישראלים את הבעיות והמחירים הכרוכים בענף הזה.

כזה הוא הסקנדל סביב רוגלת "פגסוס" של חברת NSO: תוכנת סייבר המושתלת בטלפונים ניידים ומסוגלת להשתלט עליהם ולשאוב מהם מידע. על פי דיווחים, התוכנה נמכרה, באישור הרשויות בישראל, לממשלות זרות, ואלו השתמשו בה נגד עיתונאים ופעילי אופוזיציה.

אך על פי קומץ חברי הכנסת והפעילים המבקשים לחולל שינוי במדיניות יצוא הנשק של ישראל, מקרה "פגסוס" הוא רק קצה הקרחון. הם מצביעים על כך שישראל מוכרת נשק דרך קבע לממשלות שמפרות באופן חמור זכויות אדם. הם תובעים להימנע ממכירת נשק שעלול לשמש להפרת זכויות אדם וכן להגביר את השקיפות של היצוא הביטחוני כדי לאפשר פיקוח ובקרה. עד כה, מאמציהם להביא להידוק הרגולציה לא נחלו הצלחה.

עד כה, חרף החשיבות של הסחר בנשק עבור ישראל, עמדותיו של הציבור בנושא זה לא נבחנו לעומק. סקר דעת קהל שנערך במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן באוקטובר 2021, בהשתתפות מדגם של 1,800 אזרחים, מבקש לשפוך אור על הסוגיה.

חוששים מביקורת

השאלה הראשונה שאותה שאלנו נוגעת לחובתה של ישראל להבטיח כי הנשק שאותו היא מוכרת למדינות זרות לא ישמש לפגיעה בחפים מפשע. זוהי אולי השאלה החשובה מכל בנוגע לרגולציה של הסחר בנשק: האם מדינה רשאית למכור נשק רק על בסיס שיקולים אינטרסנטיים – ביטחוניים, דיפלומטיים וכלכליים; או שמא עליה להביא בחשבון גם שיקולים מוסריים ולנסות לצמצם את פגיעתו של הנשק הנמכר?

על פי הסקר שלנו, רוב גדול של הציבור הישראלי – 76% – סבור כי לישראל אכן יש חובה מוסרית להבטיח כי הנשק שאותו היא מייצאת לא ישמש לפגיעה בחפים מפשע. זהו ממצא חשוב ביותר, המעיד על כך שהציבור אינו תופס את הנשק כעוד מוצר יצוא רגיל, אלא כמוצר בעל אפקט קטלני שאותו ישראל צריכה לצמצם.

בעוד רוב ענפי הסחר אינם כפופים בדרך כלל לשיקולים מוסריים, הציבור סבור כי מכירת נשק אכן כפופה לחובות ולשיקולים מתחום המוסר וכי יש להקטין את פגיעתו הצפויה של הנשק.

עמדתו זו של הציבור שונה מעמדתו הנוכחית של המחוקק הישראלי. חוק הפיקוח על יצוא בטחוני, תשס"ז-2007 אינו מציב סטנדרטים מוסריים ליצוא נשק. כך, למשל, החוק אינו אוסר מכירת נשק כאשר הנשק עלול לשמש להפרה של זכויות אדם או של דיני המלחמה.

איסור כזה נקבע בידי האיחוד האירופי, אך טרם נקבע בישראל. הציבור, על פי הסקר שלנו, סבור כי אכן חובתה המוסרית של ישראל להבטיח כי הנשק אותו היא מוכרת יופעל באופן הולם.

משתתפי הסקר אף הפגינו מודעות לכך שהמדיניות הליברלית של יצוא הנשק הישראלי אינה מתקבלת בעין יפה בזירה הבינלאומית. רוב גדול של המשתתפים – 77% – הסכימו עם הטענה כי מכירות הנשק עלולות להוביל לביקורת בינלאומית על ישראל. כלומר, הציבור חושש כי האופן שבו ישראל מייצאת נשק עלול לפגוע בשמה הטוב של המדינה וליצור בעיות ביחסי החוץ שלה.

הן הטיעון המוסרי והן החשש מביקורת בינלאומית הם שיקולים התומכים ברגולציה הדוקה יותר של הסחר בנשק. מצד אחר, הגבלות על יצוא הנשק עלולות לפגוע בענף כלכלי משגשג. על פי הסקר, הציבור הישראלי מעריך את התרומה הכלכלית של הסחר בנשק: 65% מהנשאלים הסכימו עם הקביעה שלפיה יצוא נשק חשוב לכלכלה הישראלית.

תפיסה זו של הציבור אינה בהכרח נכונה: מאז שנות ה־80 חל פיחות בחשיבותן הכלכלית של התעשיות הביטחוניות. עם זאת, הסקר מצביע על אמונה מושרשת בציבור ולפיה היצוא הביטחוני עודנו משמש כענף כלכלי חשוב.

בשכנות לאיראן ולקוריאה הצפונית

אם כך, האם צריך להגביר את הפיקוח על יצוא הנשק או אולי להימנע מפיקוח כדי לא לפגוע בהכנסות מענף זה? בסקר נוסף, שנערך בנובמבר 2021, בקרב מדגם מייצג של 1,508 ישראלים, בחנו את עמדת הציבור בשאלת השקיפות של יצוא הנשק, כלומר חובת המדינה למסור מידע בעל משמעות ונגיש לציבור על מכירות נשק למדינות זרות. השקיפות הכרחית כדי לקיים פיקוח ובקרה אפקטיביים על הסחר בנשק ולוודא כי הוא מתקיים בצורה אחראית.

מרבית מדינות המערב מפרסמות כיום נתונים מפורטים יחסית בנוגע ליצוא הנשק שלהן: סוג והיקף היצוא ומדינות היעד. ישראל, לעומת זאת, מסתפקת בפרסום נתונים כלליים ביותר בנוגע ליצוא הביטחוני, באופן שאינו מאפשר גיבוש תמונה רצינית של מכירות הנשק.

גוף המחקר הבינלאומי Small Arms Survey מדרג בכל שנה את יצרניות הנשק לפי רמת השקיפות שלהן. במדד לשנת 2021 (ואף בשנים קודמות) ישראל מדורגת בין חמש המדינות האחרונות מבין 50. לצד ישראל, שקיפות אפסית של יצוא הנשק מאפיינת גם את טייוואן, את ערב הסעודית, את איראן ואת קוריאה הצפונית.

על פי הסקר, לציבור הישראלי נוח עם מסך הערפל שאופף את יצוא הנשק. במענה לשאלה אם ישראל צריכה לפרסם מידע פומבי על מכירות נשק, כשלושה רבעים מן המשתתפים (74.5%) השיבו בשלילה. רק רבע ממשתתפי הסקר סברו כי ישראל צריכה לפרסם את המידע.

ההתנגדות הציבורית לשקיפות מבטאת, אולי, את הרצון לשמר את היתרונות הביטחוניים, הכלכליים והדיפלומטיים של הסחר בנשק ואת חשש שחשיפת הנתונים תפגע בהשגת יתרונות אלה. באופן רחב יותר, העמדה המשתקפת כאן מבטאת את התפיסה הישראלית שענייני הביטחון "שתיקה יפה להם", וראוי לנהל אותם תחת מעטה עלטה.

עד כה דיברנו על הציבור הישראלי כעל מקשה אחת. אולם פילוח הממצאים מעיד על הבדלים מסוימים בין קבוצות ומגזרים בחברה הישראלית. כך, למשל, אנשים המזהים עצמם כשמאל פוליטי נטו להכיר יותר בחובתה המוסרית של ישראל להבטיח כי הנשק שאותו היא מייצאת לא יפגע בחפים מפשע; כך גם אנשים מבוגרים יותר (מעל גיל 50).

באופן מפתיע, אנשים עם השכלה אקדמית נטו פחות להכיר בחובה המוסרית. נשים ואנשי שמאל נטו יותר להסכים עם הקביעה כי מכירות הנשק של ישראל עלולות להביא לביקורת בינלאומית; כך גם יהודים (ביחס לערבים). לעומת זאת, אנשים המזהים עצמם כדתיים נטו פחות להסכים עם קביעה זו. בשאלת השקיפות, אנשי שמאל ויהודים הביעו תמיכה חזקה יותר בפרסום מידע על עסקאות נשק.

לסיכומו של דבר, חרף הממצא בנוגע לשקיפות, הממצאים שלנו יכולים לעודד את אלה התובעים להפסיק יצוא נשק לממשלות המפרות זכויות אדם: הציבור הישראלי אכן מסכים, באופן עקרוני, כי מכירות נשק צריכות להיות כפופות למגבלות של מוסר.

*******

אסיף אפרת הוא פרופסור חבר בבית ספר לאודר לממשל באוניברסיטת רייכמן ד"ר עומר יעיר הוא עמית מחקר במכון לחירות ואחריות באוניברסיטת רייכמן