כל האמת בפנים // סאגה נורן ב'הגשר'

בערך אחרי הפרק השלישי של העונה הראשונה של 'הגשר' הפסקתי להשתמש במילה "כן". במקומה אימצתי את הז'רגון של סאגה נורן: "אה". אתה רוצה קפה? אה. בא לך לקחת את הכלב לטיול? אה. אוהב נקניקיות? אה! ובאמת, למה טרחו בני אדם מלאומים וממקומות שונים להרכיב שני עיצורים והברה לא טריוויאלית, כדי לומר דבר כל כך בסיסי? כן. יס. סי. שלא לדבר על מקרים קיצוניים יותר: אייווה. אִיגֶן. איזה בזבוז משאבים, איזו מורכבות בלתי נחוצה לעומת קריאת הקרב היצרית, הבסיסית, המסבירה את עצמה של סאגה נורן: אה!

ה"אה" הזה הוא ההגדרה הטובה ביותר לשאלה מיהי סאגה נורן. הוא תמצית מהותה של הדמות הטלוויזיונית הזו. האם אני אוהב את סאגה נורן? אה!! למה אנחנו אוהבים אותה? זה כבר דורש יותר מהברה בסיסית.

המתח החברתי־מוסרי שגרם לנו להתאהב בסאגה נורן מ'הגשר'

לפני שנתיים, בתום העונה השנייה, פרסם ה'גרדיאן' ראיון עם סופיה הלין לצד תמונה שהבליטה את יופייה הנורדי עוצר הנשימה. לקח לי כמה שניות לקשר בין הלין לבין הדמות שהיא מגלמת, סאגה נורן. היופי הנשי העדין הזה הוא לא בדיוק הדבר הראשון שמתחבר לדמות מ'הגשר'. זה מעיד על ההישג הענק של הלין. אמנם לאיפור ולסטיילינג יש פה תפקיד חשוב, אבל גם ליכולות המשחק שלה. תנועות הגוף, הישיבה עם הרגליים הפתוחות, החלפת החולצה באמצע המשרד ובעיקר הבעות הפנים – כל אלו יצרו דמות כה מובחנת עד שיופייה הנשי של הלין כמעט ונעלם.

אבל מעבר לכך, הניגוד הזה חושף את הטוויסטים הרבים של יוצרי הסדרה. הראשון הוא הטייק־אוף על השבלונה 'סדרה בלשית עם גבר ואישה' שמקובעת במוחנו מאז ימי 'דמפסי ומייקפיס' או 'בלשים בלילה'. ב'הגשר', הדמות הרכה, החמה, האנושית, היא הבלש הגבר – מרטין רוד (בגילומו של קים בודניה הדני ממוצא יהודי) בעונות הראשונות, והנריק (תור לינדהרדט) בעונה השלישית. הדמות הקרה, האנליטית, הכה־לא־אנושית ובמקביל כה מבריקה, היא הבלשית האישה – סאגה.

היפוך תפקידים זה נחמד, אבל רחוק מלהפוך סדרה מבינונית למבריקה. הטוויסט המשמעותי יותר של 'הגשר' הוא הנכות הרגשית של סאגה נורן: חוסר היכולת המוחלט שלה לאתר רגשות, לקרוא מצבים חברתיים, לקלוט מסרים המוצפנים בהבעות פנים, תנועות עיניים או סבטקסט שלא נאמר. או בקיצור – כל מה שהופך אותנו לאנושיים. האלמנט הזה הלך ותפס יותר ויותר מקום מעונה לעונה.

העולם הפנימי, הבדידות והאובססיה לדבר אחד – במקרה הזה העבודה הבלשית – הם סממנים מובהקים של אוטיזם. אבל 'הגשר' היא הרבה יותר מ'פלפלים צהובים'. זו אינה סדרה על אוטיזם. זו סדרה על מוסר, על נבכי הנפש האנושית ועל אקזיסטנציאליזם. במקום לצמצם את הסדרה לדיון על נכות שתוקפת פרומיל מהאוכלוסייה, 'הגשר' בעזרת סאגה נורן אומרת משהו רחב ואוניברסלי בהרבה.

סאגה נורן הופיעה על המסך בעידן בו תכניות ריאליטי הן כבר מעבר לשיא. דבר אחד שמאפיין אותן הוא הכמיהה ל"אמת". כל מתמודד זב חוטם ב'האח הגדול/מאסטר שף/הישרדות' תמיד כמה "להיות אמיתי", "ללכת עם האמת שלי עד הסוף", וכמובן – להקים את "צבא האמת", שיא תיאטרלי גרוטסקי שאף תסריטאי לא יכול היה לכתוב. אבל כולנו יודעים שאם נטיח את האמת חסרת הפשרות בכל אדם שנפגוש, המבוי הסתום החברתי הוא בלתי נמנע. הצביעות היא שמן בגלגלי החברה. לולא הצביעות, לולא העמדות הפנים, לולא הדילוג על הלא נוח, הלא נעים, היו גלגלי השיניים של יחסינו החברתיים עם הזולת חורקים, מתפרקים ונשברים לכל עבר, ואיתם כנראה החברה כולה.

סאגה נורן היא התשובה לכל מי שכמה לצבא האמת. רציתם עולם ללא העמדות פנים? רציתם את כל האמת בפנים? קבלו את הבלשית שמספרת שלבן זוגה יש זין קטן, ששואלת את השותף שלה אם הוא בוגד באשתו, שמספרת בטלפון לבתה של נרצחת שמישהו הסיר את הלב של אמה במהלך הרצח, או שאומרת לקולגה שהולכת למות בכל רגע מווירוס קטלני ש"לפי המחקרים, זה לא אמור לכאוב". אח, האמת. זה טוב לעור הפנים.

האלטר־אגו המוסרי שלנו

המתח הזה הוא, דבר ראשון, הסיבה שבגללה אנחנו אוהבים את סאגה נורן. בגדול, הרי אדם שמתנהג כמוה, בכוונה או שלא בכוונה, הוא די בלתי נסבל. איזה גבר היה רוצה לצאת עם אישה שמריחה את בית השחי שלה בפומבי? מי רוצה להיות שותף של מי שתסגיר אותך בסוף? אבל אנחנו אוהבים את סאגה נורן כיוון שאותו דבר שגורם לה להיות בלתי נסבלת במישור החברתי, הופך אותה לטובה מאיתנו במישור המוסרי. אצל סאגה לא רק שחוק הוא חוק. אצל סאגה אין ערמומיות, ובהתאם – אין רוע. וגם במקרה הזה, סאגה נורן לא מופיעה בחלל ריק. העשור האחרון הוליד לנו גיבורים טלוויזיוניים חכמים, גאונים, מבריקים – ופגומים מוסרית בצורה כה קשה, עד שאבדה לנו היכולת להזדהות איתם.

סאגה נורן היא האלטר־אגו המוסרי שלנו. היא התגלמות מושלמת של 'ההתנהגות הנכונה' כפי שהיא מצטיירת ממה שהחברה המערבית מגדירה כטוב, ומסולם הערכים המשותף לנו: לוגיקה על פני אמוציות. שיקולים כלליים על פני אישיים. אנליזה על פני רגשות. זה מה שאנו מצפים משופטינו, משוטרינו וממנהיגינו. סאגה היא מצפן מוסרי נטול שחיתות, עיגול פינות, הנחות לחברים ושיקולים אישיים לא רלוונטיים. בשל הזיקוק המוסרי החד, בשל ההפרדה שבין האנליזה להקשר החברתי שרבים מאיתנו איננו מסוגלים לעשותה – בשל כך אנו אוהבים אותה. סאגה נורן היא אלת הצדק והמוסר. אנחנו מעריצים אלים, אבל אנחנו לא חושבים שהם אנושיים.

המתח בין המוסריות נטולת הפניות לבין היעדר האנושיות הוא גם המנוע המרכזי בעלילת 'הגשר'. השאלה האקזיסטנציאליסטית הזו, אם התנהגות כזו אפשרית ואם היא אנושית, היא שהופכת את 'הגשר' לסדרה אולי הטובה ביותר המשודרת כיום. בעונה הראשונה אנו פוגשים את סאגה לראשונה והתשובה לשאלה הזו חיובית. הניגוד המגולם בדמותה, במיוחד בעזרת הדיאלוגים עם מרטין, מציג בפנינו את הדואליות הזו, אבל בטח לא פוסל את אפשרות קיומה.

בעונה השנייה העמידו יוצרי 'הגשר' את סאגה, ואותנו, במבחן ראשון: האם בשם המוסר האולטימטיבי סאגה תסגיר את מרטין? רובנו היינו כושלים במבחן המוסרי הזה. הרי היכן מגולם הצדק בהסגרה של חבר שרצח את רוצח בנו? היא זוכה להערכתנו אבל גם לסלידתנו. זו התנהגות שרבים יגדירו כלא אנושית. בכל מקרה, סאגה עצמה עוברת את המבחן עם קושי, אבל בלי התלבטות.

הנטישה

בעונה השלישית נוברת 'הגשר' בנבכי הקושיה הזו: האם אדם יכול לחיות לחלוטין ללא רגשות כשיקול בקבלת החלטות? אנו מגלים שמשהו קרה לסאגה בילדותה. ייתכן שהתעללו בה, אולם ייתכן באותה מידה שהיא זו שגרמה עוול לאחותה ולהוריה. נקודת המוצא היא אובדן אמון בין הורים לילדים, והיא שזורה לכל אורך העונה: כל מקרי הרצח נעים סביב ילדים נטושים. הרוצח הוא ילד נטוש; ז'נט, האישה בהריון, היא נערה נטושה; התינוק החטוף הוא ילד נטוש פוטנציאלי; וכמובן – הנריק איבד את בנותיו, אובדן שפער חור בלתי ניתן לריפוי בנשמתו.

טראומת הנטישה חוזרת שוב ושוב כדי שנבין את עומקה. סאגה הגיבה לטראומה הזו בהדחקה. היא מתרחקת מרגשות כי הם פוערים את הפצע מחדש. הם עלולים להטיל ספק בהחלטתה להרחיק את אחותה מאמה ולהטיל עליה את האשמה המוסרית בהתאבדותה. ההתמכרות של סאגה לעבודה היא מכניזם להדחקה.

ואז מונחתות המכות, בזו אחר זו. אבא שלה מת. אמא שלה מתה. היכולת למחול או לסגור את החלל שנפער בעבר נמחקת. היא נחשדת ברצח אמה, דבר שמערער את תחושת המוסר שלה. אנשים נפגעים בגלל אי־הצלחה או רשלנות שלה: קולגה שלה מאבדת רגל, ילדה מקבלת כדור בכתף, והכי חשוב – הנס מאבד את חייו. השילוב הזה, של רשלנות וקרבה אמיתית לאדם שנפגע, פוערים קרע ראשון במסכה של סאגה: היא מכה את הנס חסר ההכרה מתסכול על כך שהוא על ערש דוויי. זו אולי לא התנהגות אנושית, אבל אלה רגשות אנושיים.

אבל רגע המשבר מגיע רק כשהאובדן מכה בעבודתה. כשסאגה מושעית, מנגנון ההדחקה נעלם. יוצרי 'הגשר' אומרים לנו: אדם נטול רגשות אינו בר־קיימא. זהו מנגנון הדחקה שסופו לקרוס. הרגע בו סאגה עומדת, בוכה, מוכנה אל המוות מול הרכבת במקום בו התאבדה אחותה, הוא הרגע המרגש ביותר שנראה על המסך השנה למעט רגע אחד: הרגע בו מופיע שם הנריק וגורם לה לשנות את החלטתה. אלת הקרח וההיגיון הפשירה. והפגיעות הזו, האנושיות הזו, גורמת לנו לאהוב אותה אפילו יותר.

–

• אישה שטן // על הלן פירס ב'אוזרק' // דמות אחת בחודש מאת גדי להב
• שלום, קוסם // מה דמבלדור היה אומר לכם אם היה רואה אתכם עכשיו? // הטור של תם אהרון
• ממזרה חסרת כבוד // על כוכבה ב'קופה ראשית' // מאת גדי להב