נקודה. בסוף זה תמיד נגמר בנקודה. נקודה בגודל של חומה. עוד לבנה נבנית, עוד לבנה נשברת, אבל זו אותה החומה, זה אותו הקיר. הפובליציסט העייף חותם בנקודה עוד כמה מאות מילים על המצב ומשגר אותן הלאה. עוד לבנה שתיבנה כדי לשכנע את המשוכנעים, עוד לבנה שתידחה על ידי המתנגדים.
גארי שנדלינג ניפץ מזמן את הקיר הרביעי. הוא הציע את האפשרות לנפק אמיתות על החיים, על הכלום, על החברה, על מוסר, על אנושיות, בפנייה בלתי אמצעית, נטולת פילטרים, כמעט פובליציסטית, של האדם שמאחורי הרעיון אל הקהל.
עידן הרשתות החברתיות הלך צעד אחד קדימה ושבר גם את הקיר החמישי, זה ששימש פעם זכוכית שקופה מצד אחד ומראה מצד שני, זה שמנע עד לא מזמן ממשתתפי מסדר הזיהוי ליצור קשר עין ישיר עם עד הראייה. ועכשיו עומד הטוקבקיסט מול עד הראייה, הפובליציסט, וסוגר איתו חשבון היסטורי ארוך.
הטוקבקיסט עייף פחות מהפובליציסט. בניגוד למגנון הפובליציסטי – המכניזם של הטוקבק עובד על שחרור מיידי. בעוד המאמר הפובליציסטי המנומק והמדויק מותיר את הכותב המושקע רגשית בהררי המילים כשהוא מרוסק מנטלית – הטוקבק הנחרץ לא משאיר מקום מיותר להרהור ולהפנמה, נתקע על אוטומט, ומסתיים בצרור של סימני קריאה כשמצבריו של יוצרו טעונים. מיטב המומחים מעולמות הרפואה והפסיכולוגיה יספרו כי טוקבקיזם הוא אורח חיים בריא יותר. ביבי וטראמפ, למשל, הם טוקבקיסטים. תראו איך הם שורדים יפה.
אחרי נפילת הקיר החמישי, הטוקבקיסט כבר לא מוכן שיטיפו לו מבלי שתתאפשר לו תגובה אמוציונלית במלוא עוצמת המקלדת. פה ושם הוא יהיה מוכן לשמוע קצת תובנות מתובלות בהומור מאיזה סטנדאפיסט שמאלני שהצחיק אותו פעם, כל עוד תישמר הדינמיקה ולא תחרוג מגבולות הסחבקיוּת. בעיני הטוקבקיסט, הוא עצמו והסטנדאפיסט/סאטיריקן/קומיקאי הם פחות או יותר דוברי אותה השפה, פחות רשמית ומעונבת, שפת סימני הקריאה. אם כן, כעת הגיע תורו של הפובליציסט החדש – הסטנדאפיסט – להציל את מה שנשאר, פה בישראל ושם באמריקה, אחרי שהפובליציסט הישן והטוב התנגש חזיתית בקיר החמישי.
אבל תראו כמה עצובים הקומיקאים. קייט מקינון מזילה דמעה על לאונרד כהן ועל אמריקה ב'סאטרדיי נייט לייב'. סת' מאיירס לא מצליח לדמיין עבור בתו הקטנה עולם בשלטון טראמפ. ג'ון אוליבר שולח את 2016 ללכת להזדיין. העולם נעשה עצוב. תראו כמה מדושנים הפוליטיקאים, אבות אבותיהם של הטוקבקיסטים. הם שולחים חיבוק דוב טוקבקיסטי למְשקפי האבסורד של 'גב האומה', אף פעם לא מפנימים את הביקורת הנוקבת, מנצלים לטובתם את שבירת הקיר החמישי, מפנים אצבע מאשימה לעבר הסטנדאפיסטים/סאטיריקנים/קומיקאים, מתעלמים מהנקודה ומניחים את היסודות למטח של סימני קריאה. הקומדיה כשלה כמנגנון הגנה. גארי שנדלינג לא שרד את 2016.
–
סוכריה אחת וחיי נצח // על קנדי קראש ו'הטובות לקרב' בימי הקורונה // מאת פיני אסקל
דרבוקה למתים: איך ולמה החליפו מחיאות הכפיים את דקת הדומיה // מאת פיני אסקל
