זהו אחד הקיצים הכי מתסכלים שחוויתי בבתי הקולנוע. עבור מבקרים רבים הקיץ הוא ממילא עונה מקוללת: עונה של סרטים הוליוודיים עתירי תקציב, לרוב סרטי פעולה, לרוב סרטי המשך, לרוב סרטי קומיקס. סרטים הפונים לקהל רחב, ילדותי, ומנסים למשוך אליהם את הקהל באמצעות פרסום, שיווק וצעצועים במקדונלד'ס יותר משהם מתאמצים להשיג ביקורות אוהדות. מי שמחפש קולנוע שקט, אינטלקטואלי ומעודן, הקיץ – להוציא עשרת הימים של פסטיבל קאן – הוא עונת הסיוט שלו.
באופן אירוני, אל אהבת הקולנוע הגעתי בזכות סרטי קיץ. מ'אינדיאנה ג'ונס', דרך 'מת לחיות' ו'שליחות קטלנית 2', ועד 'איירון מן' – סרטי קיץ אולי דלים בפילוסופיה אבל מציגים וירטואוזיות ולהטוטנות שהן הסיבה האמיתית שבשבילה אני הולך לסרטים. אבל השנה? אכזבה אחרי אכזבה: 'וורקראפט', 'היום השלישי: התחדשות', 'האגדה של טרזן', 'אקס־מן: אפוקליפסה', 'החיים הסודיים של חיות המחמד', 'האשליה 2' – ככל שהסרט היה גדול יותר, כך הוא אכזב יותר. וכאמור, אני לא זוכר עוד קיץ שבו מה שהיו אמורים להיות מופעי הקרקס הכי גדולים בקולנוע הותירו אותי – ולא רק אותי, את רוב העולם – עם תחושת כישלון.
וכאן מגיע הטוויסט המשונה: שתי החוויות הקיציות הכי מסעירות שחוויתי – מבחינת פירוטכניקה ורגש – לא היו באולמות הקולנוע, אלא באולמות התיאטרון. זה משפט שראוי לבוא בסופו סימן קריאה, כי אין לי שום קשר לתיאטרון – אני איש קולנוע מוחלט – אבל גם 'סיפור הפרברים' (בהפקת הקאמרי) וגם 'בילי אליוט' (שמוצג באולם המופעים החדש בסינמה סיטי) גרמו לקתרזיסים שאני מחפש בקולנוע. וזה גרם לי לתהות למה.
תשובה אפשרית אחת היא ששני מחזות הזמר האלה לא ממש מנותקים מקולנוע: 'סיפור הפרברים' התחיל כמחזמר בברודוויי בשנות ה־50 לפני שהפך לסרט זוכה אוסקר ב־1961, ואילו 'בילי אליוט' עשה את המסע ההפוך: הוא התחיל כסרט מועמד לאוסקר בשנת 2000 והפך למיוזיקל בווסט־אנד ובברודוויי. מכיוון שמדובר ביצירות נספחות לקולנוע, ההתעניינות ואף ההתלהבות שלי מהן אולי מוצדקת. זה ברמת התירוץ.
כשזה מגיע ל'סיפור הפרברים' התשובה ברורה יותר: אני מעריץ גדול של הסרט שביים רוברט ווייז, ובעיקר של המוזיקה של לנארד ברנסטין, והאובססיה הקלה עם היצירה הזאת גרמה לי לא רק לצפות בסרט אינספור פעמים, אלא גם לצפות בגרסאות במה שונות שלו. המקרה עם 'בילי אליוט' מוזר יותר: בעודי צופה בגרסה הישראלית למופע הבימתי לא יכולתי שלא לשים לב לעובדות הבאות: א. אני מחבב את הסרט המקורי אבל רחוק מלהיות מעריץ שלו, ואני לא לחלוטין מבין מה היה בו שגרם למפיקי הווסט־אנד לרצות לתרגם אותו גם לגרסה תיאטרלית; ב. השירים שכתב אלטון ג'ון למחזמר הזה רחוקים משיאיו כיוצר, ורק בודדים מהם יכולים להפוך להמנונים, מהסוג שאנחנו מצפים שמיוזיקל יעשה לשירים; ג. רוב השחקנים המבוגרים והמנוסים בהצגה (אבי קושניר ואושרי כהן, למשל) לא ממש מלהיבים בביצועים הקוליים שלהם. אבל בעוד מוח המבקר מונה חסרונות, הלב עלה על גדותיו והדמעות והריגוש חנקו את גרוני.
—–
הוליווד, כמו ברודוויי, מחפשת את היצירה שתצליח לחיות לעד – הן בזיכרון הצופים והן בגרסאות מחודשות שישובו אחת לכמה שנים. מבט אל סרטי הקיץ מראה עד כמה התפריט ההוליוודי מבוסס על מותגים שכבר הצליחו, בעיקר סרטים קודמים, או ספרים או משחקי מחשב. כך גם התיאטרון: 'סיפור הפרברים' מועלה באופן ריטואלי לפחות פעם בעשור, ו'בילי אליוט' חוזר אל סרט מצליח וממילא זוכה לגרסה ישראלית רק אחרי שהצלחתו הוכחה בהפקות המקור שלו. אבל הצפייה בשני אלה, כמו גם העובדה שלא זכיתי לחוויה כזאת השנה בקולנוע (עדיין), עזרה לי לנסח מה הוא הדבר הזה שהופך יצירה בידורית לבלתי נשכחת, בלי קשר למדיום – ראווה ורלוונטיות.
נתחיל עם הראווה. התובנה החדשה שלי היא שסרטי אקשן ומיוזיקלס בעצם בנויים בדיוק אותו דבר. סצנות קצרות של דיאלוגים למטרות קידום עלילה וכדי לעשות סט־אפ למה שנקרא בשואו־ביזנס "הנאמבר": בסרטי אקשן הנאמבר יהיה סצנת מרדף ו/או מכות, במיוזיקל הנאמבר יהיה שיר ו/או ריקוד. בשני המקרים יהיו אלה סצנות ארוכות, המהוות את רוב היצירה, שהבסיס שלהן הוא סאונד ותנועה (כוריאוגרפיה) ולא מלל. זו הסיבה שגם סרטי אקשן וגם מיוזיקלס צריכים להיות מאוד דחוסים וקומפקטיים מבחינה עלילתית: הגיבור רוצה משהו מאוד ברור ושורה של דמויות משנה תנסה להפריע לו או לעזור לו (ודמות אחת תמיד תנסה בהתחלה להפריע ואז לעבור שינוי ולהפוך לדמות שעוזרת). בשני המקרים אנחנו מגיעים אל האולם כדי שהווירטואוזיות תעתיק את נשימתנו – אם בסצנות של מטוסים מפציצים או מכוניות מתפוצצות, אם בסצנת ריקוד סוחפת שרק הולכת וגוברת לקראת קרשנדו מפרק. החוויה דומה: עלייה הולכת וגוברת של קצב ואינטנסיביות – ואז פורקן. בסרטי האקשן הטובים ביותר, של במאי המופת, יש באמת תחושה שאנחנו נמצאים במעין מופע מחול. סרט כמעט אבסטרקטי מעלילה, שמונחת בקווי המתאר הפשוטים ביותר, וכל שאר החוויה היא רק של קינטיות בטהרתה. תנועה במרחב. סרטי אקשן, כמו מופעי לוליינות בקרקס, הם יצירות של מחול ורטיקלי.
ונעבור לרלוונטיות. זה אולי ההלם הכי גדול משתי ההצגות האלה. באתי בשביל המוזיקה, הריקודים, הספקטקל, אבל גיליתי ששתי יצירות שנכתבו על אמריקה של שנות ה־50 ('סיפור הפרברים') ואנגליה של שנות ה־80 ('בילי אליוט') רלוונטיות באופן אבסולוטי גם לישראל של ימינו (ואגב, גם לאמריקה ולאנגליה של היום, שנדמה שעוברות עכשיו רגרסיה).
'סיפור הפרברים' כבר מוכר וידוע: המחשה עזת מבע לסיטואציה שבה חברת מהגרים, שאמורה להבטיח כור היתוך ושוויון לכל, למעשה מייצרת שבטים (או כנופיות) הנלחמים זה בזה, לא רק על טריטוריה, אלא בעיקר על הרצון להכריע איזה נרטיב תרבותי יהיה דומיננטי יותר. כששייקספיר עשה את זה לרומיאו ויוליה באיטליה של המאה ה־16, אפשר היה לבטל את המתח הבין־משפחתי כסימפטום של תרבות ותקופה, אבל הקרבות בין הג'טס והשארקס ברחובות מידטאון מנהטן עדיין ממשיכים להתקיים – בוועידה הרפובליקנית, בפייסבוק של שרים, חברי כנסת ומבקרי קולנוע, או ברחובות תל אביב.
ההפתעה הגדולה יותר היא כמה המחזמר 'בילי אליוט' הרבה יותר פוליטי מאשר הסרט המקורי (ולמעשה, את המיוזיקל אהבתי הרבה יותר מהסרט, בשל היותו חד יותר באמירותיו). מרגרט תאצ'ר היא דמות מרכזית במחזמר המופיעה שוב ושוב על מסך בהקרנות של קטעי ארכיון. זה מיוזיקל פוליטי מאוד שעוסק בלחימה בתאצ'ריזם: אביו של בילי אליוט נלחם בתאצ'ר, המנסה לדכא את ועדי העובדים ולרמוס את מעמד הפועלים, כשהוא מצטרף לשביתת כורי הפחם, אבל הוא לא שם לב שהוא עצמו מעין תאצ'ר דורסני כשזה מגיע לבנו. האירוניה הגדולה – ואולי העוצמה – מתחבאת מאחורי הקלעים של ההפקה הזאת. מי ששותף להפקה ולמימון של 'בילי אליוט' הם האחים משה וליאון אדרי, שנכנסים עכשיו להפקות תיאטרון מלבד היותם מפיקי ומפיצי קולנוע (וכנראה בצדק: 'בילי אליוט', כמדומני, יהיה השלאגר הכי גדול שלהם השנה). האחים אדרי מוכרים גם כתומכים וכחברים אישיים של ראש הממשלה נתניהו, אלא שספק אם נתניהו היה נהנה מההצגה הזאת, שמציגה באור ביקורתי וארסי מדיניות חברתית וכלכלית שהוא עצמו אימץ ממורשת תאצ'ר ורייגן. האם האחים אדרי לא שמו לב עד כמה ההצגה שבה הם השקיעו מיליונים היא המנון סוחף, מרגש וגם די מיליטנטי נגד תפיסת העולם של חברם הטוב?
ואולי זה הכוח האמיתי של בידור משובח. אנחנו קוראים לזה "בידור", בלשון מקטינה: בידור אמור להיות משהו מתפזר, מתנדף, חוויה רגעית (להבדיל מ"אמנות" שאמורה להיות בעלת השפעה לדורות). אבל גם כשזה בידור, ועשוי טוב, מהלב, ועם שכל, יש לזה כוח חתרני: היכולת – מתחת לסיפור התבגרות של ילד, רצוף שירים וריקודים – לגרום גם לקפיטליסטים תומכי שלטון ימני לרקוד לצלילי הצגה שעוסקת בערכים סוציאליסטיים. יהיה מאוד מעניין לראות אם יקום היוצר הישראלי שיצליח, עשר שנים אחרי סוף עידן נתניהו, ליצור סרט שיהיה מהנה ומבדר וסוחף, אבל גם ביקורתי מאוד כלפי הממשל הנוכחי. ויהיה מעניין לראות אם האחים אדרי ישקיעו בו.
–
המדור הזה נכתב בדיוק כשהגיעה הידיעה שזמרת הסופרן מרני ניקסון הלכה לעולמה בגיל 86. ניקסון הייתה הזמרת שדיבבה את קול הזמרה של נטלי ווד ב'סיפור הפרברים', של דברה קר ב'המלך ואני', ושל אודרי הפבורן ב'גברתי הנאווה'. בכל פעם שהתפעלתם מכישרון השירה של ווד או הפבורן, בעצם התפעלתם ממרני ניקסון ששרה במקומן.
