fbpx

'הצל ושי חי הם רק הטריילר שלפני סרט האימה // הטור של שי גולדן

0

לפני קצת יותר משבוע נתקלתי בידיעה שעניינה פרישתו של יואב אליאסי, 'הצל', מפעילותו לטובת העם והמדינה במסגרת עמוד הפייסבוק שהוא מתחזק באינטנסיביות רבה מאוד. הדבר גרם לי לכתוב באבחה פוסט משלי, שמנסה להבין מה טיבה של הפרישה המדוברת, וכל זאת תוך שאני מכנה אותו ואת תומכיו ועוקביו "פשיסטים מופרעים" ומעיר הערה לגלגנית בדבר שליטתו בשפה העברית. לא טקסט נעים במיוחד, אבל בוודאי לא כזה שמתקרב לטקסטים אחרים שפרסמתי – פוליטיים או ביקורתיים, שלא לדבר על אישיים, בחריפותו, נחרצותו וניסיונו להניע את הקורא להרהור ולתגובה רגשית. שיגרתי ושכחתי. אחרי הכול, מדובר היה בקצף על המים. בישראל של ימינו מילים הן קצף על המים. בטח מילים של "איש שמאל".

שור אינאף, לא יכולתי לנחש את מה שיזמן לי יום המחרת.

הוא זימן לי שני דברים בהקשר זה: הראשון, פוסט "תגובה" של אותו 'הצל', בו הוא כינה אותי "ילד נטוש", "סמרטוט" ומי שבגלל חייו הדפוקים עסוק עכשיו בלנאץ את כל "הימין" בישראל, ממרום כיסאו ב"ערוץ 2". הטקסט היה כתוב ברישול הנהוג, מלווה בסימני קריאה מרובים ובאותה ישירות וולגרית ונעדרת כל עידון בה נכתבים מרבית הטקסטים באותו "פייסבוק מפורסם". הדבר השני שאירע הוא שמקץ כמה דקות ממועד פרסום הטקסט אצלו התחיל נחיל של מגיבים להיכנס לטקסט שלי והשאיר שם ערימות של זוהמה מילולית ואלימות, מהסוג והעוצמה שאפילו אותי הצליחו להפתיע. אותו נוהל חזר על עצמו גם בתיבת ההודעות הפרטית שלי, שם הושארו לי עשרות רבות של הודעות, של זרים גמורים, שמרביתן נקראו כך: "אתה סמרטוט, בן של זונה. צריכים לטהר את המדינה מזבלים כמוך". "אני מקווה שאתה והמשפחה שלך תמותו מסרטן, אמן כן יהי רצון בקרוב". "יא שמאלני זבל, חרא של כלבים, נעשה לך ולחבריך בשמאל שואה, עד שלא יישאר אחד מכם בחיים". וכן הלאה, בזו הרוח. עשרות רבות. היו כאלה שהסתפקו בפגע וברח ממוקד יותר: "בוגד מניאק", "אמן תיאנס", "מוות לשמאלנים", "נאצי", "בן של נאצי", "יודנראט", "מנגלה", "היטלר", "אייכמן" ואפשר שאחד גם כינה אותי "דמיאניוק". מחקתי את כולן. בכל זאת, הזוהמה הייתה נוראה.

בלית ברירה, ומכיוון שהעניין תפס תאוצה בקצב מסחרר, מרבית חבריי כתבו לי מודאגים, בין אם בעמוד עצמו ובין אם בפנייה אישית, "אני דואג לך, שמור על עצמך". אחדים כתבו "אני ימני ואני מתבייש. אנא קבל את התנצלותי בשם כל מחנה הימין השפוי". והיה אחד שהציע לממן לי שומר ראש לימים הקרובים. "אל תהיה מגוחך", אמרתי לו. "אתה לא יודע עם מי הסתבכת", הוא אמר.

האמת שאני לא יודע עם מי הסתבכתי, אבל לראיה: הטקסט שבידיכם נכתב עשרה ימים לאחר התפרצות האבולה בעמוד הפייסבוק שלי ואני עדיין בחיים, מבלי להסתייע בשירותי אבטחה. אדרבה, אני מסרב להאמין שאותם אידיוטים שכתבו לי את ההודעות מסוכנים לי באמת, או בכלל מסוכנים למישהו. אפשר, בעצם, שכן אני מקל מדי. תופעת 'הצל', כמו גם תופעת 'צבא האמת של שי חי' (בעוונותיי, לא צפיתי בעונה הנוכחית וכל עניין שי חי עבר קצת מעל לראשי), מעידה על משהו מעניין שמתרחש בחברה הישראלית. פלנגות קטנות שמתרוממות להן מתחת לאפינו, מיליציות וירטואליות, שמתכנסות סביב ערך, דמות או מכנה משותף מוסכם (גם אם זה לא נוסח מעולם כהלכה ובאופן מעמיק. אבל ממילא, האנשים שמתגייסים ל"צבאות" הללו מבקשים יותר השתייכות והזדהות שבטית מאשר שיח ושיג אידיאולוגי).

המכנה המשותף הרחב המוסכם על אוהדי 'הצל' הוא הדאגה והמסירות הטוטאלית לחיילי צה"ל. על פניו, קונצנזוס רחב יותר מרחב, אלא שבכסות אותה "מסירות" לצה"ל נכתבים שם טקסטים ומיוצרת תפיסת מציאות מערערת ומטלטלת, הקוראת בגלוי להוצאות להורג ללא משפט, לפגיעה ללא אבחנה באוכלוסייה אזרחית ובעיקר ניאוץ, גידוף וקריאות מפורשות לאלימות כנגד כל מי שאינו מחזיק בתפיסת העולם הבולטת שם (למותר לציין שאוראל אזריה, החייל מחטיבת כפיר, הוא גיבור ישראל גדול יותר ממאיר הר־ציון ובוודאי שמרמטכ"ל מלחמת ששת הימים יצחק רבין). עכשיו, יש לזה ממד קיקיוני, ובמידה רבה אפילו אינפנטילי ונלעג. אבל הדבר המדאיג ביותר בעמוד הזה הוא הקונצנזוס המוחלט לאלימות, ההבנה המוחלטת והגמורה לפשעי מלחמה ולעבירות מוסריות מחפירות שנעשו בחודשים האחרונים בחסות המאבק באינתיפאדה הנוכחית.

העניין של 'צבא האמת של שי חי' מעניין יותר, הן ברמה האינטלקטואלית והן ברמה הסוציולוגית והתרבותית. המכנה המשותף הרחב המוסכם על ה"חיילים" (כינוי שלהם את עצמם, לא שלי) הוא ששי חי הוא משיח האמת, נביא היושר והדוגרי, ושכל מי שכופר בכך הוא האויב. אני שב ומודה שאיני בקי במשנתו של אותו שי חי, אבל מעיון בעמוד שם עולה תמונה מרתקת, שעיקרה צמצום המציאות לממד צר במיוחד – "האמת של שי חי" – והשלכה של זה על, ובכן, שום דבר בכלל בעולם האמיתי. האידיאולוגיה של הקבוצה היא "האמת של שי חי". במבט ראשון ניתן לחשוב שאותה "אמת", מאוד ספציפית, תסתיר מאחוריה כמיהה ל"אמת" רחבה יותר (אולי מטאפיזית, אולי עדתית, אולי חברתית), אבל לא. החיילים בצבא האמת אינם דורשים את האמת. הם הפכו לכת וירטואלית, בלתי מזיקה ב"עולם האמיתי", וגם ללא משימה או יעד מוגדרים (להוציא אותו פולחן אישיות משונה), ועדיין, הם מכנים את עצמם "צבא האמת של שי חי". מבקר מהחלל החיצון שהיה נתקל בשם הזה היה סבור בוודאי שמדובר בגרעין נוקשה מאוד, אידיאולוגי מאוד, של קבוצת אנשים מסורים לאמת, ושבראשם עומד מנהיג כריזמטי שפניו למהפכה לכל הפחות, שלא לומר שפיכות דמים.

אבל זה, כאמור, אינו המצב. שני הצבאות, זה של שי חי וזה של 'הצל', כמו צבאות קטנים נוספים שפועלים בתוכנו במסגרות אחרות (למשל 'לה פמיליה' וקבוצות של אוהדי כדורגל שבינם לבין אהדת הכדורגל אין דבר), מעידים על התפרקות מודולרית מעניינת של קבוצות ותתי־קבוצות ותתי־תתי־קבוצות מהמרכז ומהקונצנזוס, אל חלקיקים שבטיים מאוד ממוקדים, גם אם סביב מכנים משותפים שנושקים לאזוטרי. אחרי הכול, אהדה לבית"ר ירושלים או הערצה לשי חי אינן מרכיבים שבכוחם למלא את חייו של אדם במשמעות או בתכלית, אפשר שאפילו לא בתוכן. או לפחות כך נהוג לחשוב. אז זהו, שמדובר בטעות. ההתגייסות האינטנסיבית של לא מעט אנשים לשורות לא מעט מיליציות שכאלה מעידה על קריסת המכנה הישראלי הרחב המשותף – תקראו לכך "אתוס", תקראו לכך "ציונות", תקראו לכך "ישראליות". אני רואה בצבאות הללו מחתרות תרבות ותאי גרילה חברתיים שמנסים למלא את הוואקום האידיאולוגי שהותירו אחריהן קדנציות נתניהו; שהותירה אחריה ההשתעבדות לציניות ולסטנדרט הכפול שהוא הסטנדרט האחיד בישראל הפוליטית והציבורית (ע"ע: נתניהו, לפיד, בנט, רגב ודומיהם; כולם ציניקנים מושבעים שמשתמשים במילים "אמת" ו"ערך" בדרך בה שלטים בחזיתות דוכני פלאפל כותבים "מלך הפלאפל" או "הפלאפל מספר 1 בישראל" – מתוך ידיעה שהעין מביאה בחשבון את הקריצה המובלעת במילים הריקות הללו); ובעיקר, מסימני תקופה של ייאוש גדול ממוסדות השלטון, מהמדינה עצמה וממחויבותה לאזרח, ובוודאי שגם פחד טמיר מפני עתיד סתום ומלא סכנות ואי־הבנות (תוצר פסיכולוגי לאומי אפקטיבי נוסף מבית היוצר של נתניהו).

וכך שהגיוס ההמוני לצבאות אלטרנטיביים לצה"ל מעיד יותר מכל על אוזלת היד של הריבון, על השבר בין המדינה לתושביה ובעיקר על חיסול כל מכנה משותף לאומי רחב סביבו ניתן להתקבץ. בשלב זה מדובר רק בהתפרקות לקבוצות ולרסיסים שבטיים. זה מעציב, אבל עדיין לא מסוכן. הסכנה מגיעה כאשר צבא אחד מצליח לייצר משמעת, לגבש שפה, סט ערכים מגובש ולהתלכד תחת מנהיג מכוון מטרה. אז, או אז, צומח לך מתחת לאף מוסוליני, או היטלר, או לנין. אני לא מזהה בצבאות 'הצל' או שי חי אף אחד מהמרכיבים הנדרשים להפוך לאיום של ממש על החוק והסדר החברתי בישראל. אבל יום אחד, כשיקום כאן המוסוליני היהודי, והוא יהיה ממוקד ומגובש והחלטי וסוחף, חשוב יהיה לזכור שהוא לא צמח משום מקום. הוא צמח על הקרקע שחרשו עבורו תלמים־תלמים שי חי ויואב אליאסי למיניהם. הם לא הסכנה. הם נבואת הסכנה. הטריילר שלפני סרט האימה.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook