fbpx

הפסימיות כדרך חיים // שרון כידון

0

יש ימים שבהם הייתי שמחה לקום בלי אותה מועקה מפורסמת, זו שמביאה אותי לדריכות תמידית. הייתי שמחה לקום לבוקר שבו אני לא דואגת שהכול ישתבש. ויש כאן עניין דואלי לא פשוט. המועקה, או המרירות הטבעית, הקיימת בכל אותם פסימיים כמוני – מכרסמת בחייך מחד; אך היא גם חלק עיקרי במנוע לעשייה, מאידך.

אנחנו עסוקים בכל יום לבצר את עצמנו מהרע, להיערך להתמוטטות הכול, מופתעים וספקניים לגבי הטוב וגם כל הזמן מזכירים לעצמנו שאם החיים מחייכים אלינו, מדובר בחיוך זמני בלבד.

לא פעם תהיתי לגבי המקור לראיית הרע. ניסיתי להבין אם נולדתי כך או שמא נסיבות החיים עיצבו אותי ככזאת. ככל שהרחקתי לאחור במחשבות, שרטט הזיכרון גם ילדה־מבוגרת וגם נערה־מבוגרת כבדת ראש. כזו שתמיד לוקחת על עצמה את הדאגות ולעולם תהא בשליטה. נולדתי כזאת, כנראה, ונסיבות החיים שלא תמיד הקלו עליי הצליחו לאשר את אשר יגורתי מפניו. ואכן, יותר ויותר אני מוצאת כי הטענה שהאנשים נולדים לשני סוגים – האופטימיים והפסימיים – היא שרירה ואין לנסיבות החיים, או להישגים, להצלחות או לכישלונות, כל קשר לתפיסת העולם הזו. במקרה הזה, כפי שצ'רצ'יל ניסח זאת: האופטימי יראה הזדמנות בכל קושי, והפסימי קושי בכל הזדמנות.

*****

האופטימיים לוקים בשמחת חיים שאני מתקנאת בה, ובו בזמן בזה לה. קשה לאנשים כמוני להבין כיצד אפשר לעלוז ולשמוח ולראות את הטוב בכל, כששוב ושוב מתאכזבים לבסוף. התחושה היא שאנשים אופטימיים הם "קלי דעת", הם בוטחים בעולם ואינם חוששים לקבל החלטות ולהסתכן. ידועה אמירתו של שמעון פרס כי "אופטימיים ופסימיים אולי חיים אחרת, אך מתים אותו הדבר". ואולי זה נכון לפחות בממד אחד: האופטימיות היא דרך חיים קלה ונוחה יותר. כזו שמאפשרת פחות קונפליקט.

כנראה יש סיבה מאחורי העובדה שלמרות תפיסת עולמי, בחרתי לחיות לצדו של אדם שמנוף העשייה שלו הוא התפיסה התמידית שהוא יכול לשרטט את התכנית והוא שולט בפרטי הביצוע. זאת כאשר אני, בתפיסתי, תמיד ערוכה לכך שאין לי שליטה, שאני צריכה להתכונן לתסריט הרע ביותר ועל כן אני לרוב "נמנעת", נמנעת מכישלון או הפסד.

אין ספק שלפסימיות יש גם מנוע מדרבן לעשייה. הרי שכדי להתכונן לאסון הבא, עלינו להיות כל הזמן בתנועה. עלינו, הפסימיים, לדאוג כל הזמן להיות ערוכים. אנחנו בתנועה מתמדת, כובשים יעדים, מסמנים מטרות ומנהלים בשמרנות את ההחלטות שלנו, ללא סיכונים מיותרים. והשמחה? היא השקט. השקט שהוא זמני ומתעתע, אבל מענג.

*****

בעידן שבו אנו מופצצים בסיסמאות/קלישאות וגישות כמו "חשיבה יוצרת מציאות" ו"חשיבה חיובית", נוטעים בנו את החשש שהמחשבות שלנו יזיקו לנו. לכן אנחנו נדרשים להתעלות מעל התחושה הכי בסיסית שלנו, להתגייס ולהעמיד פנים כדי חס וחלילה לא לתת למרה השחורה להשפיע על חיינו. אירועי חיי לא היו אוסף של אסונות גדולים, אבל החיים נתפסים בעיניי כ"הפוגה בין אסונות" כשם ספרו של שי גולדן, שותפי לעשייה. יהיה מי שיסתכל מבחוץ ולא יבין, כיצד לאחר כל מה שהשגתי ולאחר כל מה שזכיתי לו, אינני אסירת תודה ורואה את הטוב. אז אני כן אסירת תודה למדי על חלקי. אך לעולם הפנימי שלי, שקועקע בינקותי, יש ככל הנראה השפעה רבה יותר מההכרה החיצונית, יש בו כל כך הרבה יותר עוצמה המניעה אותי ומשפיעה עליי מאשר היכולת למנות את הסממנים החיצוניים למה שאנחנו קוראים "הצלחה".

כיצד אנחנו, בעלי דפוסי החשיבה הפסימיים, מסתכלים על העולם? האם אנחנו חייבים בהכרח לאמץ את תפיסת העולם הגורסת ש"יהיה רע", או שיש בנו יכולת לראות גם את הטוב כשלא מדובר בחיינו הפרטיים?

נדמה לי שיש לנו, הפסימיים, דווקא אפשרות להיות אנשי מעוף ותפיסה הנותנת אמון באנשים. החשיבה השלילית אינה חזות הכול בעולמנו. למרות שאנחנו בטוחים כי הרעה יכולה להיפתח בכל רגע, זה לא בהכרח גורם לנו להימנע מלשים מבטחנו באדם אחר. האחר לא הופך להיות אויב, כי תפיסת הרע אינה טמונה בו.

כלומר, יש בנו יכולת לבטוח בבני אדם. איננו החשדנים הקיצוניים שהיינו עשויים להיות. בתרגום לשדה הפוליטי, למשל – ישנם לא פחות רואי שחורות ב"מחנה השלום", המאמין כי בצד הפלסטיני יש פרטנר, מאשר במחנה הימין שגורס כי ניאלץ לחיות על חרבנו.

*****

רבים מאיתנו בוחרים אנשים אופטימיים כשותפים בחיינו. אנחנו זקוקים למילה טובה, לעידוד, לראיית מציאות מרוככת, כי שבענו מתפיסת עולמנו וכי היינו רוצים לשמוע מנגינה מעט אחרת, זו שאומרת לנו "יהיה בסדר" ו"הכול טוב". כולנו זקוקים לנחמה, לחיבוק הורי שמבטיח שהכול יסתדר. אבל בניגוד לתקופת הילדות, אנחנו אולי מתמסרים לנחמה, אבל לא שמים מבטחנו בה.

לאיזה עולם יגדלו הילדים של הפסימיים? אפשר לקבוע כבר עכשיו (לא רק לפי המדגם הקטן בבית שלי) שילדיהם של רואי שחורות יתפלגו כנראה לשני הצדדים: אופטימיים וגם פסימיים. ילדינו הם תמונת המראה למי שאנחנו. חלקם יקבלו השלכה ישירה של האישיות שלנו, וחלקם יזכו בהשלכה הפוכה. החרדות והחששות שלי בנוגע לבנותיי הפכו לבבואה שונה בתכלית בין שתיהן.

ולבסוף, לו היה הדבר באפשרותי, האם הייתי מוותרת על הפסימיות הטבועה בי? על אף הרצון לחבק את המרירות ולדבוק בה כי היא הגורם המניע והמדרבן בחיי, אני מודה שקצתי ועייפתי בה. הדאגה והחרדה התמידיות, הן משביתות שמחה ידועות. הקלילות והעליזות יש בהן משובת נעורים, ואילו כבדות החשיבה היא מעייפת ומזקינה. הרמתי ידיים מניסיון לסלקה מחיי, השלמתי עם קיומה של מעין "חברה" מרירה ונוירוטית. כזו המתערבת בחיי, מכוונת אותם, ובסופו של כל יום, היא חלק בלתי נפרד ממי שאני.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook