זו תופעה שקשה להסביר, מאחר שאיך שלא מנסים להסתכל עליה, יש בה צדדים פרדוקסליים: כמעט בכל פעם שמדברים על "דם חדש" שצריך להזרים לפוליטיקה הישראלית, השמות שמוזכרים פעם אחר פעם הם של גנרלים ובכירי מערכת הביטחון. כל אימת שאנחנו שומעים על "הבטחה חדשה", מתברר כי "ההבטחה" הזאת רק לאחרונה פשטה מדים. מאז ומתמיד, הגנרלים שצעדו אל הבקו"ם להשתחרר קיבלו לצד טופס הטיולים כרטיס כניסה ל"גולדן רינג" של הציבוריות הישראלית.
החברה בישראל, שעדיין ניצבת מול איומים יומיומיים, ממשיכה במידה מסוימת של צדק לקדש את המערכות הביטחוניות ואת העומדים בראשן. אבל, למרות זאת, היא לא מפיקה לקחים מההתנסויות הכושלות בעבר. החברה האזרחית מנהלת מערכת יחסים מורכבת עם זרועות הביטחון.
הדרגות הן כרטיס כניסה VIP למערכת הפוליטית. כולם מחכים לתום תקופת הצינון של בני גנץ או להחלטתו של גבי אשכנזי אם לקפוץ למים או לא; ואפילו מוכנים לקבל בפעם המי יודע כמה את אהוד ברק הישן, עתיר הביקורת והכישלונות הפוליטיים, במחלפות חדשות.
אבל דרגות רחוקות מלהבטיח הצלחה. מה רבה התדהמה כאשר שוב מגלים שהאנשים הללו שעמדו בראש המוסד, השב"כ או צה"ל הם במקרה הטוב אולי מצביאים מוכשרים, אך לא תמיד מנהיגים; ובמקרה הרע, לא מעט פעמים נדמה שקשה אפילו להסביר איך בכלל הגיעו לצמרת.
נכון שמי שהגיע לדרגים הגבוהים ביותר במערכת הביטחון נושא איתו ארגז כלים גדוש: ניסיון חיים מאתגר, יכולת קבלת החלטות מפותחת, תפקוד במצבי לחץ ויכולת תמרון בארגון בעל כללים נוקשים מאוד. אבל איך זה שפעם אחר פעם הפלאפלים והחרבות לא רק שלא עוזרים, אלא מכשילים את אדוניהם כשהם טובלים רגליהם בביצה הפוליטית?
מאז קום המדינה המירו מנהיגים רבים את הקריירה הביטחונית שלהם בפוליטית. היו בהם שמות גדולים כמו משה דיין ויצחק רבין, עזר ויצמן ואריאל שרון; אבל רבות יותר הדוגמאות לאלה שפשוט לא הצליחו לשחזר את ההצלחה הצבאית, וניהלו קריירה פוליטית מקרטעת ולא ממומשת כפי שצופה מהם וציפו מעצמם.
גם כיום רשימות המפלגות מאוישות בלא מעט מועמדים בעלי קריירה צבאית מזהירה, אלופים, בכירי שב"כ ומשטרה – כי עוד לא מצאנו מקור ראוי אחר להצמחת מועמדים לגיטימיים. חוץ מעיתונאים ואנשי תקשורת לשעבר, מעט מאוד פוליטיקאים צמחו באקדמיה, אין כמעט אנשי רוח, מדענים, רופאים או אנשי חינוך. מעטים מאוד היו בכירים במגזר העסקי.
וכמה בינוניים הם הופכים להיות לעתים. אין פער גדול יותר בין הקריירה המזהירה מלאת הגבורות לבין מליאת הכנסת. לתהום השגרה הושלכו זה אחר זה רבים וטובים שהוכרעו על ידי אויב חלש הרבה מצרינו: האפרוריות. הזירה הפוליטית בעלת חוקים משלה. התארים, היושרה והסרבול המערכתי הם מכשלה בדרך להצלחה. בזירה הזאת תחבולנות, פרובוקטיביות ונחרצות (לאו דווקא אידיאולוגית) עוזרות "להקפיץ" דמות פוליטית ולהבליטה מבין רבים אחרים.
כי למרות ארגז הכלים, החשיבות העצמית שבכירי מערכת הביטחון עוטים על עצמם וההילה שאנחנו מייחסים להם – לחיים הציבוריים כללים משלהם: עמר בר־לב, בוגי יעלון ויעקב פרי אולי ידעו לתכנן מהלכים אסטרטגיים נבונים יותר בחפ"ק מלחמה; אבל רגב, ביטן ואלקין אוכלים אותם ללא מלח בזירה הפוליטית. "גנרל חורף" האמיתי שמחכה לאותן הבטחות פוליטיות שגוזרות בימים אלה את החוגר, היא השגרה הפרלמנטרית האפורה.
–
צילומים: תומר אפלבאום, מוטי מילרוד, עופר וקנין, הארץ
–
