fbpx

הפוליטיזציה המדאיגה של הגז // מאת אופיר העברי

0

הדיון הציבורי הסוער, הפרוע לעתים, בנוגע למאגרי הגז הגדולים שנתגלו לחופי ישראל עוסק בשנים האחרונות בשלל היבטי התגליות, להוציא את החשוב ביותר: ההשפעה ההרסנית שיש לתגליות מסוג זה על הפוליטיקה, החברה והכלכלה במדינות בהן נמצאו.

כמו הסחרור שהוא מנת חלקם של זוכי פיס בסכומים ענקיים, המכלים במהרה את זכייתם ואף יותר ממנה ונשארים בחוסר כל – כך גילויי נפט וגז גדולים הם אסון פוליטי וחברתי, שרק מדינות מעטות יוצאות ממנו בפגיעה קלה יחסית.

גילוי עושר מחצבי פתאומי מצית תאוות בצע אצל ממשלות ואצל הציבור, כמו קרובים של זוכי הפיס המשכנעים עצמם ש'מגיע' להם חלק מהזכייה. אצלנו, הציבור והממשלה חמדו את הגז, ומצדיקים זאת בטיעונים מופרכים לפיהם הגז בעצם 'שלנו' ולא של מי שטרח לגלותו. התפעלות מהיזמים שסיכנו כספם בחיפושים מעוטי סיכוי מתחלפת בקנאה וטינה, וללא בושה חוזרת בה ממשלת ישראל מההסכמים עליהם חתמה עם מחפשי הגז.

כשלא נמצא נפט או גז, שמחו פקידי המדינה למכור בזול זיכיונות חיפוש, אך משהתגלה הגז זעמו על היזמים – מי תיאר לעצמו שהחצופים ירוויחו? כמו אחרון הבריונים כפתה המדינה על היזמים הגדלת חלקה ברווחי הגז, בלי כל הצדקה מוסרית או עניינית. הציבור תאב הבצע שמח לקבל בגזלה את פרי עמלם של אחרים, ובתי המשפט אישרו עשיית עושר זה ולא במשפט.

אך לכוחנות ולבצע מגבלותיהם: כשגחמות של מנואל טרכטנברג או איתן ששינסקי קובעות מהו רווח ראוי, משקיעים נרתעים מלהזרים כספם לפיתוח התגליות. ירידת מחירי הגז מבהירה שהתחכמויות פקידות המדינה פספסו תרחישים אפשריים, ובניסיונה הנואש לתיקון המצב מייצרת הממשלה מתווה גז משובש ומלא חורים.

מבט מקדים למקומות אחרים שבהם הפכו תגליות נפט וגז חלק משמעותי מהתוצר הלאומי היה מונע חלק ניכר מהבוקה ומבולקה הזו.

נסיכויות הנפט הערביות נודעו בשילוב בזבזנות אדירה עם שחיתות ודיכוי פוליטי אכזרי. גם מדינות כמו ונצואלה וניגריה, שהיו בין המשגשגות והמובילות ביבשות שלהן, ידעו מאז גילויי הנפט הגדולים שחיתות מתפשטת, בשילוב חוסר יציבות פוליטית גובר וניוון ענפי הכלכלה האחרים; הן הפכו תלויות עד כאב בתנודות מחירי הנפט ועומדות עתה בפני סכנת פשיטת רגל.

ברוסיה אפשרה קריסת הקומוניזם הפרטה מהירה שפיתחה מחדש את תחומי המחצבים והנפט המקרטעים תחת ניהול ממשלתי, כשיזמים צעירים גייסו הון והפכו את החברות שלהם למובילות בשוק העולמי. אך הממשל לא עמד בפיתוי לתפוס נכסים שאחרים השביחו, ובהדרגה השתלטה הממשלה הרוסית על חברות הנפט והגז המופרטות. מי שהתנגד לגזל, כמו מיכאיל חודורקובסקי, נושל מנכסיו ונכלא, או שנמלט לחו"ל. אחרים הפכו משרתים נאמנים של הקרמלין, אך מעדיפים להתגורר בלונדון או בישראל מאשר בקרבה לפוטין.

אפילו בנורווגיה היציבה והמאוזנת, שבה רווחי הנפט בשיאם היוו רק לרבע מהתוצר, מתעוררים מחלומות הנפט: ענפי כלכלה איבדו תחרותיות, התפתחה תרבות נתמכי סעד משגשגת, השירות הממשלתי והבירוקרטיה התנפחו לבלי הכר, והמדינה היא במישרין או בעקיפין הבעלים של רוב ענפי הכלכלה. נותרה לנורווגים קרן השקעות לאומית בת כ־800 מיליארד דולר, אך המשך מחירי נפט נמוכים יביא לכך שבתוך עשור בלבד גם עושר זה ייעלם בחלקו הגדול.

המסקנה היא פשוטה: ככל שיתערבו פחות הממשלות והציבור בשוק הגז, כן ייטב.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook