אם להתחיל מהסוף, גנבתי נייר טואלט. "ממש ז'אן ולז'אן של התחת", מלמלתי; מועכת בזעם ארבעה גלילים כדי שייכנסו אל התיק, בשירותי בית הקפה. זה רק קצת הצחיק אותי, לא מספיק כדי להקהות את הבושה הדוקרת.
הלכתי לבית הקפה. למה לבית קפה? עניים לא הולכים לבית קפה. הם יושבים בבית שלהם, לא מדליקים מזגן כי יקר, מערבבים את הבוץ שחור בכוס שרוטה משרוט. כי מבוגרים לא יכולים לומר למבוגרים אחרים שמזמינים אותם לפגישת עבודה "אולי נשב על הספסל?". זה למה. סתמו.
אז הלכתי לבית הקפה, וניסיתי להסתיר את הלק המקולף, ולתפקד כמו האדם המבוגר שאני מתחזה להיות. זה לא שלא ניסיתי; הלכתי לכספומט כדי למשוך כסף כשנשאר גליל נייר טואלט אחרון, אבל הוא כתב "יתרתך אינה מאפשרת ביצוע פעולה זו, אנא פנה לסניפך". כספומט העליב אותי.
—–
אני זוכרת שדמיינתי את האישה שאהיה, זוכרת אותה לפרטים. כבר אז הבנתי שאני לא אהיה בלרינה, אבל אולי עורכת דין. אלי מקביל הייתה חזקה אז, חשבתי שזו אפשרות סבירה, למה לא.
דמיינתי את עצמי בשיער קארה שחור, כמו שני תערים חדים לצידי הפנים, מפגן עוצמה נשי של אישה נבונה, בשליטה. האישה שהייתי אמורה להיות הייתה אלגנטית ומאופקת, היא כבר לא זכרה את הילדוּת והנערוּת שלה כי הן לא הכאיבו יותר או קרקשו מאחוריה בכל מקום כמו פחיות ריקות שקשורות לקרסוליים.
לאישה עם הקארה יש בית, ובעל. היא קוראת לו "בעלי"; לא "בן זוגי" ולא "אישי" ולא שום שטות אחרת. יש להם שני ילדים, לא יותר. והיא בטח עושה פילאטיס, ויש לה רישיון נהיגה. האישה עם הקארה לא גונבת נייר טואלט מהשירותים ודוחסת לתרמיל. לאישה עם הקארה אין תרמיל, יש לה תיק מעור רך ואיכותי. איטלקי.
—–
בלעתי שני אדוויל והלכתי לדבר עם אורלי מבנק הפועלים. "את מבינה, אורלי", אני משתמשת בשם הפרטי שלה, להאניש אותה להאניש אותי, "אני פרילנסרית". לא נראה היה שהמילה הזו מקודדת אצלה במשמעויות שהיא תופסת אצלי. אני אומרת מילים תקשורתיות כמו "מוסר תשלומים" ו"שוטף פלוס 60". מה שאני בעצם רוצה לומר זה "את יודעת כמה מהיום שלי אני מדברת עם מיטל מחשבונות כדי שתחתום על צ'ק? זה כאילו בגלגול הקודם רצחתי את כל האמהות של כל המיטליות לפי איך שהן מתייחסות לכסף שלי". אני מנסה "אורלי, מה רצית להיות כשתהיי גדולה?". היא עונה "גננת. אני דווקא אוהבת ילדים. זה היה לפני שהיו לי שלושה". שתינו שותקות. היא אומרת "עבודה בבנק יותר טוב".
—–
כשיצאתי משירותי בית הקפה, גלילים דחוסים בתרמיל ישן לצד לפטופ ישן שעושה קולות התעוררות רוטנים כשמדליקים אותו, ברגע משונה אחד היה נדמה לי שאולי התרמיל שקוף. בדקתי בבהלה שהרוכסנים סגורים. הם סגורים. אף אחד לא מסתכל, לאף אחד לא אכפת. המלצרית מחייכת אליי בלי העיניים, ואני הולכת משם בצעדים מהירים שאני רוצה לחשוב שאינם מחשידים.
כולה נייר טואלט, נזפתי בעצמי. פחות משקל לגליל, אפילו חצי שקל לגליל, כאילו מצאת שנקל ברחוב. את שוב מתמכרת לדרמת הנרקיס.
זה לא הכסף, אומרת האישה בקארה השחור החד, זו העליבות.
—–
כבר התרגלתי שדברים הולכים לאט בשבילי, תשאלו את קרום הבתולים שלי. דברים הולכים לאט. אבל הנחתי שמתישהו הזמן ידביק אותי, ואני אהפוך להיות האדם שאני אמורה להיות. איכשהו. הרי היה איזה הסכם ביני ובין היקום – אני אולי אתעכב, כי אני מהמתעכבות, אבל בסוף אגיע. נכון? נכון שאגיע? ובכן, לא נכון. האנשים שמסביבי היו עסוקים בכל מיני דברים, בעבודה, בנסיעה לחו"ל, במשכנתה, בילדים. אבל לא נראה שאף אחד התעסק באיך להיות מבוגר. זה פשוט קרה להם באותה טבעיות שבה זה לא קרה לי. "אל תהיי כל כך טרגית, גיברת האווישם", אני חושבת לעצמי, "חם מדי, ובוהק מדי, וצפוף מדי בשביל לתחזק את הדימוי של האישה המופסדת בשמלת חתונה מתפוררת, מיטלטלת בייאוש בין חדרים ונברשות קריסטל עכבישיות".
—–
היא צודקת, האישה בקארה שלא נהייתי, זה לא הכסף. זה זה שלא נהייתי. כשהתייהרתי לחשוב שהיא תמיד תהיה שם כאפשרות, כאילו רק אקרא לה והיא תתגשם להיות אני להיות היא.
האישה שכן נהייתי משוטטת בלילה ב'שופרסל שלי' (שקוראים לו 'שלי' רק כדי שכל הטרוטים שמועדים לתוכו אחרי חצות לא ירגישו שאין שום דבר בעיר הזאת שהוא שלהם), מכפכפת בנעלי אצבע דרך המעברים. מאריכה את הדרך מול הגלידות המשפחתיות שצועקות "מפנק", מתלבטת מול יוגורט חדש ומחליטה שלא, מהבילה על מקרר המעדנייה. בסוף בוחרת נייר טואלט שיקיים את האיזון השברירי בין משהו שאינו נראה כמו נייר קרפ, עולה פחות מ־70 אגורות לגליל ולא נמצא גבוה כך שאצטרך לקרוא למישהו שיוריד אותו.
אני והקופאי המג'ונג'ן החרדי שאני מחבבת מרחוק ננהל את הרוטינה הקבועה שלנו. הוא ישאל אם יש לי כרטיס, אני אענה שאין לי כרטיס, הוא יגיד כמה יצא, אני אזכור להניח את הכסף בלי לגעת לו ביד, ולאסוף את העודף רק אחרי שייסוג. הוא יציע חוברת צביעה לילדים במבצע, אני אענה שאין צורך. "בעזרת השם", הוא יגיד. הוא האדם היחיד שאני מוכנה לענות לו "בעזרת השם". מעניין אם הוא יודע כמה הוא מיוחד לי.
—–
אורלי מנערת מולי את תלתלי החמנייה שלה בתנועה שסוגרת עניין, אני מבחינה שהיא לועסת מסטיק ורוד. "אני יכולה להציע לך עוד הלוואה". אני חותמת על עוד הלוואה, מדלגת על הסרקזם המשעמם והדל של "יש לי ברירה?". אין לי ברירה. "רציתי להיות עורכת דין. כמו אלי מקביל", אני אומרת. "היית צריכה להיות עורכת דין", היא עונה.
.
אהבתם? רוצים לקרוא עוד? לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של ליברל במתנה עד הבית
.
איור: וליה פלטניוב־רוזנצווייג
