ירושלים, 2040. מורן רוצה לפתוח חנות עתיקות. מדרחוב ממילא נראה כמו מקום טוב. היא צריכה למצוא שם 150 מטרים רבועים, להעביר את הפריטים שצברה במשך השנים ולצאת למסע שוקי פשפשים במזרח אירופה, תחום ההתמחות שלה. היא צריכה לממן את היבוא. הבעיה: אין לה מספיק כסף כדי לצאת לדרך.
הפתרון: היא נכנסת לממשק שלה מול בנק ישראל ובוחרת את הפונקציה של "הדפסת כסף לצמיחה אישית ומשקית". היא עונה על השאלות הסגורות המופיעות בטבלה: מגדירה את תחום הפעילות של העסק, מציגה עלויות משוערות ובונה טיוטה לתכנית עסקית. מכאן הבנק המרכזי ימשיך בחישוביו; כל נתון אישי ופיננסי שלה משתקלל במחשב הבנק (היא בעלת דירה קטנה, דירוג אשראי טוב ויציבה כלכלית באופן כללי). ניתוחים סטטיסטיים של ההיסטוריה הפיננסית שלה מלמדים על אמינות והתנהלות זהירה. סיכונים עסקיים כמו עסקים דומים הקרובים לחנות העתידית שלה (בממילא יש חנויות אמנות יודאיקה, אבל אין חנות עתיקות מזרח־אירופית), דפוסי קנייה של תיירים בביקורים בירושלים, המקוריות של מורן – כל אלה יצטרפו לתוצאות מבדקים שהיא עברה בעבר וישתלבו מיידית בנתונים על צורכי המשק ועל כיווני הצמיחה שלו.
כל אלה הם, כמובן, נתונים שנגישים למחשב של הבנק המרכזי. אם אושרה ההשקעה, הבנק יזכה את החשבון האישי של מורן בבנק ישראל בסימני השקלים. מכאן היא תוכל להעביר אותם על ידי מגע אצבע במסכים, על ידי הדפסת צ'קים בסכומים שתגדיר, בהעברות בנקאיות ישירות, או אם צריך – הדפסת שטרות מזומנים במדפסת האישית שלה.
אין כבר בנקים עסקיים. חבל לאפשר את קיומו של מתווך מיותר. הבנק המרכזי מאתר צורך בהשקעה, מייצר את הכסף ומשדר אותו ללקוח. ניהול כל עסקי המשק, השקעות, אשראי וארגון ממוחשב של כל המשק עוברים לבנק המרכזי. הוא השולט במשק. הבנק רואה ומבין הכול. הוא מחשב את סיכויי ההצלחה של מורן, מייצר את הכסף ומקצה את האשראי ביעילות ובסיכון מזערי. לא צריך קשרים או טובות ממנהל הסניף. ואם ההלוואה מסורבת, כנראה יש לבנק סיבות טובות: החישובים המורכבים שלו הורו לו שהעסק לא יוכל להיות רווחי ב־20 השנים הבאות. מורן הייתה מבזבזת את זמנה בקרב מתסכל וחסר סיכוי. למעשה, הבנק עשה למורן טובה.
.
הכול גלוי והרשות נתונה
בסיפור שלנו יש שלושה שלבי ביצוע: מורן מגישה את הבקשה, הבנק מחשב את סיכויי ההצלחה ואז משדר למורן ישירות סימני כסף.
למעשה, אנחנו מתבססים כאן על מפגש בין מציאות דיגיטלית חדשה – היווצרות ה־BIG DATA, מאגר הנתונים הדיגיטלי האדיר שזמין לכולנו – עם תיאוריה מוניטרית שנויה במחלוקת; התפיסה האנדוגנית (פנימית) של מערכת הכסף.
BIG DATA הוא כינוי למאגר הנתונים הענקי שנוצר בעקבות טריליוני פעילויות אנושיות דיגיטליות שמתרחשות בעולם. כל אות על מיקומנו הגיאוגרפי בג'י־פי־אס של הסמארטפון, כל פעולה כלכלית, כל פוסט שאנחנו כותבים בפייסבוק; כל אלה נמצאים ביער הדיגיטלי הענקי וכל גוף בעל יכולת עיבוד עוצמתית (יכולות כאלה נבנות בתקופתנו) יכול לנתח את הנתונים החופשיים האלה ולהצליב מקורות.
פירוט השיחות בסלולרי שלנו, נתוני תחזיות מזג אוויר, תוצאות ניסויים אסטרונומיים, אותות שעולים מהחיישנים שלנו – כל אלה הן רק דוגמאות על קצה המזלג.
לפני כשלוש שנים נערך ניסוי מרתק במעבדות המחקר של IBM: חוקרי החברה סרקו פוסטים בפייסבוק בחיפוש אחר שיחות על שפעת. הנתונים האלה הוצלבו עם נתונים אחרים – מקצועיים יותר – למשל עם מודלים של התפשטות מגיפות על פי מיקום גיאוגרפי, סטטיסטיקות של הדבקה ועוד. כל אלה אפשרו לחוקרי IBM לבנות מודל סטטיסטי לניבוי התפשטות השפעת בעונה מסוימת. כשגרף הנתונים האלה הושווה לנתוני אמת שנלקחו מהמרכז הפדרלי לבקרת מחלות, נתגלה דמיון לא מפתיע.
ובסיפור שלנו, הבנק המרכזי יסרוק את המרחבים הדיגיטליים העצומים, מהרשתות החברתיות ועד נתוני חברות הסלולר, כדי לאתר שיחות על ביקורים בישראל, וינסה להרכיב פרופיל של תייר. את הנתונים האלה הוא יוכל להשוות לנתוני הוצאות האשראי של תיירים. הבנק יוכל לבחון אופנות וטרנדים, כפי שהם מתבטאים בשיח הציבורי (שהולך והופך גלוי ורשום יותר ויותר בכל שנה); כל זה כדי להבין מה סיכוי העתיקות של מורן. לכל אלה מצטרפים נתונים אישיים על מורן, כפי שעולים מתיק רפואי, רמת השכלה ומצב נפשי, ועוד עשרות נתונים וסימנים שאנחנו לא מבינים או עדיין לא מסוגלים לאסוף. כל אלו ישוקללו על ידי אלגוריתמים מורכבים, שילכו וייעשו מדויקים יותר בתחזיות שלהם.
אם המחשב המרכזי מגיע למסקנה שההלוואה שווה את הסיכון, אנחנו פונים לשלב הבא: ייצור הכסף. איך זה קורה?
.
כסף כתמרור חברתי
התפיסה האנדוגנית של הכסף מאמינה שכסף בימינו נוצר, בצורה מלאכותית, יש מאין, על ידי הבנקים, כדי לאפשר צמיחה במשק. לתפיסתם, הכסף לא היה קיים קודם לבקשה לאשראי. הכסף נוצר בהתאם לדרישות מהשטח, בלי יכולת ממשית של הבנק המרכזי לשלוט במה שקורה. צמיחה, כך יגידו כלכלנים כמו פרופ' לואי פיליפ רושון מאוניברסיטת סדבורי, קנדה, מתאפשרת באמצעות היצירה הזאת של כסף.
את הכסף הזה "לווה" הבנק מהבנק המרכזי. והבנק המרכזי – הוא לווה את הכסף מעצמו. הבנק המרכזי רושם במאזן העברה של מיליון שקלים (למשל) ומעביר אותם למחשבי הבנק המסחרי. הבנק מעביר את הכסף אליי. אני קונה ציוד, משלם משכורות, מוכר ומרוויח, ובכסף שהרווחתי אני משלם לבנק. הבנק משלם לבנק המרכזי, והוא מוחק את ההלוואה ש"לקח מעצמו". הכסף, לפי הבנתו של רושון, הוא בראש ובראשונה כלי עבודה לארגון חברתי. ואם הוא כזה, למה שלא יקבל כל אחד מאיתנו נגישות לכלי הזה?
.
מגבלות החופש החדשות
היכולת האדירה לדעת כל כך הרבה על העולם, ביחד עם כלי התקשורת הדיגיטלית וסימנים מארגנים המכונים בשם כסף, משנה את משמעות מושג החופש. קשה לדבר על חופש בחברה אנושית שבה צעדיי העתידיים מוערכים סטטיסטית. מוערכים ביחס לקבוצות חבריי, למתרחש בסביבתי ולהיסטוריה שלי, וכל זאת עוד לפני שבחרתי בצעד. אמנם היכולת האינדיווידואלית שלי לבחור נשמרת ואני חופשי לפעול, אבל הכול צפוי וחזוי והכול בר־פיקוח. ובמקום שבו אין חופש, מה משמעותו של מושג השוק החופשי בסיפור של מורן? היא כנראה מועטה מאוד. זהו העידן הכלכלי החדש, ואין לנו אפילו שם מתאים עבורו.
מורן חיה בתוך מערכת כלכלית מעניינת; מערכת ששונה הן מהמערכת הקפיטליסטית המוכרת לנו והן מהקומוניסטית. מצד אחד, זהו שוק מנוהל לגמרי. כל הפעילות המסחרית שמתקיימת בו נעשית תוך תיאום, בדיקה וחישוב מרכזיים. אבל בניגוד לשוק הסובייטי, שסבל מהקצאות לא מתאימות של אשראי, המחשב וכל ההחלטות שהוא מקבל מתבססים על מצב אופטימלי של מידע רב על המשק.
אבל ניהול מרכזי, במערכת כזאת, הוא לא חזות הכול. בניגוד לשוק הסובייטי, אין כאן מקום לפועלים ומנהלים פסיביים. עדיין יש מקום וצורך ביזמות וביצירתיות.
מצד שני, שוק כזה אינו שוק חופשי בסגנון שלנו במערב. המערכת שמתוארת כאן תאפשר לבנק המרכזי לתכנן ולנהל בקפדנות את היוזמות של כל האזרחים ולשלוט באופן (כמעט) מוחלט בכלכלה. כל בקשה לאשראי תועמד לבחינה ממוחשבת לפי פרמטרים שיקבע הבנק המרכזי. הבנק יבחן את מצב האשראי הכללי במשק, את כיווני הצמיחה ואת הצורך המשקי, ובהתאם לכך ולסטטיסטיקות הקשורות לסיכויים וליכולות שלך, יקצה אשראי. זו מערכת מתוכננת מלמעלה על פי קריטריונים ממשליים.
ועדיין, במשק יהיה מקום רב יותר ליזמות אישית ומקום ליצירתיות רבה יותר ממה שקורה בימינו. בניגוד למערכת סובייטית מתוכננת, אין כאן מגע יד אנוש ברמה הפרטית. אין כאן העדפות אישיות, אין כאן פרוטקציה ואין הגבלה של היצירתיות. המחשב המרכזי יבין שכלכלה זקוקה ליצירתיות ולהתחדשות. בניגוד לבנק שלנו, האלגוריתם יֵדע שיש מקום להקצאה (אוטומטית ומנוהלת סטטיסטית) של מערכות סיכונים ויצירה של דברים חדשים ואפילו הזויים. גם אמן פרינג' או משורר יוכלו לבקש הקצאה כספית. הבנק המרכזי ידע שבלי אמנים לא מתקיימת חברה אנושית.
.
והפרטיות?
היא כבר מזמן הולכת ונעלמת. לא שמתם לב?
.
לחצו כאן ותוכלו לקבל את הגיליון החדש של 'ליברל' במתנה עד הבית.
.
צילומים: אימג'בנק, thinkstock
