fbpx

הערבוביה הבעייתית של מודיעין, אידיאולוגיה ופוליטיקה // רן אדליסט

0

נניח שאתם ראשי ממשלה כמו גולדה מאיר ובנימין נתניהו, ואתם בטוחים שארץ ישראל כולה שייכת אך ורק לעם ישראל. למה? ציווי אלוהי, זכות היסטורית שחוקית מבחינתכם כנסח טאבו. או כי אנחנו יכולים וחזקים. אבל יש לכם בעיה: יש עובדות והערכות מצב הטוענות שבעייתי להחזיק בסיני או בגדה. מה תעשו? גולדה וביבי פנו לאוראקל המודיעיני שלהם, כדי שיתמוך באג'נדה הפוליטית שלהם. האוראקל של גולדה כיזב והכזיב, וזה עלה באלפי קורבנות. המודיעין של נתניהו, בייחוד אמ"ן – המעריך הלאומי הרשמי – למד את הלקח. מניתוח הממצאים הוא מעריך שלא ניתן להמשיך להחזיק בגדה ללא הסדר מדיני. השיטה של נתניהו להתמודד עם הערכת אמ"ן: שמעתי אתכם. גם לו יש אוראקל משלו. ולא מדובר בכשלי הפתעות. כל ארגוני המודיעין הם מופתעים סדרתיים. מדובר בתפקיד ותפקוד המודיעין, כחלק מאג'נדה פוליטית־אידיאולוגית. ולא פעם בניגוד לאינטרס הביטחון הלאומי. ולא פעם זה מסתיים בחפירת קברים מיותרים.

**************

ב־1996 יצאנו, דוד ארבל ואנוכי, למסע חוצה יבשות ועמים, אנשי מודיעין ופוליטיקאים. הרעיון היה להבין כיצד קרסה ברית המועצות בלא ששום ארגון מודיעין יוציא התרעה רשמית אחת על האפשרות שהמעצמה השנייה בעולם ניצבת על סף קריסת מערכות רבתי. באותם ימים של סוף שנות ה־80, המאבק הבין־גושי בשיאו. התכניות הצבאיות השאפתניות של ממשל רייגן, כולל בחלל; ה־CIA מחזיק 7,000 עובדי מחקר. איש לא הרים גבה ושאל למה לשפוך מיליארדים על מלחמה חללית נגד ברה"מ, כאשר הרקב בתוככי הענק הסובייטי אוכל כל חלקה בריאה. אף אחד שם לא הסביר (או הבין) כי הנפנוף ביכולת הצבאית והגרעינית של הצמרת השמרנית הסובייטית נובע מאובדן דרך גמור. מה שמוכר לנו כיום בצורת צפון קוריאה, שמנפנפת בטילים גרעיניים מול עוני פנימי מחפיר, ומעין סינדרום צפון קוריאה של מדינת ישראל: ראו הוזהרתם, תראו כמה פצצות וצוללות וטייסות חמקנים יש לנו.

אחרי סדרת פגישות עומק עם ראשי מערכות מודיעין בכל העולם (ועם כאלו שאינם ראשים אבל יש להם ראש משלהם), התברר לנו שכולם כשלו בקריאת המציאות. שכולם שירתו את מדיניות המערב, קרי ארה"ב (וגם ישראל). גם הקג"ב הגיב על נפילת ברה"מ ב"הפתעה גמורה", אמר לנו מאיור גנרל קג"ב לאוניד ליאונוב. רוב רבי־המרגלים האלה חיים בשלום עם עצמם ועם סביבתם, פרט לליאונוב שקריסת ברה"מ דפקה לו את הפנסיה. הרבה לפני שהפך פוליטיקאי, טען עפר שלח כי "הגיע הזמן להכיר בכך שהמודיעין הוא יעיל וחשוב באיסוף נתונים מבצעיים, כמו אלה המאפשרים לגלות את מחבואו של איש חמאס או לאתר בסיס טילים סורי. אבל בכל מה שנוגע לתמונה הגדולה, אנשי המודיעין נשענים על השקפות עולם, קריאה סובייקטיבית של המציאות ומשאלות לב, ממש כמו כל אחד מאיתנו, ועלולים לשכתב את עמדותיהם לאחור, ממש כמונו". שלח, חד וממוקד בענייני ביטחון ומודיעין, אמור היה בשנותיו כפוליטיקאי להיתקל בהטיה אחת או שתיים, במהלך התחככותו בגופי המודיעין ובתתי־הוועדות של ועדת החוץ והביטחון. כמי שמנהל מאבק אופוזיציוני, יעדיף אולי לתלות כל אשמה הכרוכה במחדל מודיעיני בראש הממשלה. זה כנראה נכון, אבל לא מנקה את מלצרי המודיעין שמאכילים אותו, קרי משרתים אותו – או אוכלים מידו, כלומר הוא משרת אותם.

"ערפאת בעד ברק"

הארגונים הפורמליים שאמורים לאסוף ולהעריך מודיעין הם אמ"ן, שב"כ ומוסד. באורח פחות פורמלי כל ארגון ביטחוני, כולל אזרחי שמשיק לביטחון, אוסף מודיעין מכל הבא לידו. המלמ"ב (אגף הממונה על הביטחון במערכת הביטחון) אוסף מודיעין לצרכיו, ובדרך הטבע הארגוני מלקט כל מה שהוא יכול לשים עליו את ידו. ובכלל כולם מרגלים אחרי כולם, מפני שזה מה שעושים ארגוני מודיעין בינם לבינם בכל העולם.

הניסיון לזהות בארגונים האלה כוונות פוליטיות והטיות בהערכה הוא לגיטימי, כי פני מערכות הביטחון כפני העם. האג'נדה הלאומית של הימין ומרבית חובשי הכיפות שונה מזו של החילונים והליברלים שוחרי הדמוקרטיה. התגובה הרגילה של חלק מהנ"ל לאבחנה כזו היא "מה פתאום!" מזועזע ו"חוצפה!" מתקרבנת. כולנו ממלכתיים, יצקצקו כולם. זה יכול להיות נכון רק במציאות שבה אלוהים אינו חלק במשוואה של ממלכתיות וביטחון. איך מכניסים את אלוהים להערכת מצב, המבוססת על איסוף נתונים וממצאים? לשאלה הזו אין תשובה חותכת או נייר מרשיע שיוכיח זאת. אך יש לא מעט דוגמאות של שיבוש הליכים, שמוכיחות את היכולת להציג תמונת מצב שונה מזו המודיעינית נטו.

בשנת 2000, בדיון אצל אהוד ברק לפני היציאה לקמפ דיוויד, העריך אמ"ן שערפאת לא יתפשר על פחות מקווי 67': "הוא לא סוחר נדל"ן, ולא נולד ערבי שיוותר על ירושלים", נאמר שם. מול אמ"ן ישב אז ראש השב"כ היוצא עמי איילון והציג הערכה נגדית. איילון הביא את מתי שטיינברג, יועצו, ושניהם מתחו את "מרחבי הגמישות" ופתחו לברק את המטרייה המודיעינית בהערכה מקלה יותר של סיכוייו. ההמשך ידוע. ברק, שסמך על מארג הסכמות מקלינטון ועד מנהיגי ערב (כולל כמה פלסטינים), חזר עם "אין פרטנר", שהפך למנטרה מודיעינית, גם היא מחוץ להערכת אמ"ן.

אחת הדרכים הנבזיות בניהול מערכת בחירות היא שימוש במידע מפוברק בדקה ה־90. ג'יימס קומי, ראש האף.בי.איי, פתח את תיק המיילים של הילרי קלינטון שבועיים לפני הבחירות לנשיאות. קלינטון הפסידה. העיתוי הוא המלך, כפי שהוכיח גם בנימין נתניהו בתעלול "הערבים נעים בכמויות אדירות" בבחירות 2015. כפי שניסה לערב את המודיעין בישיבת ממשלתו במצוקת הבחירות של 1999. בישיבת ממשלה שאל השר שאול יהלום (מפד"ל) את ראש אמ"ן עמוס מלכא, אם זה נכון שערפאת עוזר לברק בבחירות. מלכא, שהבין את התרגיל, ביקש מנתניהו שישחרר אותו מכל התייחסות לעניינים פוליטיים. בישיבת קבינט באותו שבוע שאל השר יצחק לוי (מפד"ל) את מלכא אותה שאלה. בערב כבר דיווח ערוץ 2 על כך. לא משנה כמה זעם מלכא על שעשו בו שימוש וכמה טרח בהמשך להעמיד דברים על דיוקם – הפוליטיקאים חגגו את ניצחונם. המסר, שכלל את צמדי המילים "ראש אמ"ן" ו"ערפאת בעד ברק", עשה את העבודה (אם כי לא מנע את הפסד נתניהו).

האלוהים של אמ"ן

באמ"ן, שהוא המעריך הלאומי, מנהלים כיום מאבק חסר פשרות נגד ההטיות למיניהן. הפער בין הערכות אמ"ן וצה"ל לממשלת הימין הוא ברמה של דיאלוג כוחני וכיפוף ידיים. "אינתיפאדה שלישית", אמר הרמטכ"ל גדי איזנקוט בכנס לזכרו של אמנון ליפקין־שחק, "נמנעה בזכות דחיית הצבא את דרישת חלק מחברי הממשלה להטלת הסגר בגדה. העובדה שלא התפתחנו לאינתיפאדה היא תוצאה של הפעלת כוח ממוקדת, שהפרידה בין אוכלוסייה לטרור". להזכירנו את הדרישות החוזרות ונשנות של שרי הימין להכביד את היד על האוכלוסייה הפלסטינית. יש באמ"ן לא מעט חובשי כיפות ואידיאולוגים ימניים, אבל הניהול במגוון הנושאים הוא נטול אלוהים, והמטרה היא איסוף אינפורמציה והערכתה לצורך זיהוי איומים אמיתיים.

אמ"ן מחויב בהערכת מצב כוללת לנוכח אותם איומים, אבל הוא חסר מרכיב עיקרי בהערכת התממשות האיום: מידע ממשי על מדיניות ממשלת ישראל. ראש הממשלה לא טורח לומר לאנשי אמ"ן מה היא מדיניותו, כאשר ברור שהאיומים נגזרים מאותה מדיניות. בגדול, פוטנציאל האיום על אזרחי המדינה פוחת כשראש הממשלה עושה קולות ומבטיח הבטחות לנהל מו"מ על בסיס שתי מדינות לשני עמים. כשמתברר שראש הממשלה משקר ותקוות הפלסטינים נכזבות, פוטנציאל הטרור מתממש. נדנדת ההבטחות והשקרים, הקפאות הבנייה וההפשרות, היד החזקה וההקלות (תכתיבי שב"כ הפועל תחת ראש הממשלה) – כל אלה אינם מאפשרים הערכת מצב אמיתית, והם מביאים את אמ"ן וצה"ל לעימות קבוע מול הממשלה.

באיזשהו מקום נמאס לרמטכ"ל לנקות את תוצאות המדיניות שמלכלכת בשטח את חיילי צה"ל. הערכת אמ"ן, שיש הדואגים לפרסמה ברבים, היא שאין היתכנות להמשך האחיזה בשטחים ללא מו"מ להסדר מדיני. מבחינה זו איזנקוט ממשיך את דרך קודמו, בני גנץ; בגיבוי הערכות אמ"ן, כמובן. כך גם הרצי הלוי, שהחליף את אביב כוכבי כראש אמ"ן. הלוי הוא בחור דעתן. סימן מסוים לדעתנותו, אולי ובין השאר, הוא הסרת הכיפה מראשו. באמ"ן יש כיום לא מעט בכירים חובשי כיפה, כמו קצין המודיעין הראשי תא"ל משה שנייד וקצין איסוף קרבי ראשי תא"ל מרדכי כהנא. לא ידוע אם דעתם שונה מדעת הרמטכ"ל וראש אמ"ן, אבל כמו קצינים רבים חובשי כיפה, יותר משהם סוכני רבנים בצה"ל, הם סוכני צה"ל בקרב הציונות הדתית־לאומית. לא משום שהם שמאלנים, אלא משום שאינתיפאדה והקזת דם קבועה, הידרדרות למלחמה גדולה, השקה לפשעי מלחמה בגלל חיכוך עם אוכלוסייה אזרחית – הן תוצאות מדיניות שצה"ל אינו מאמין בה.

צה"ל מקדם חובשי כיפה, חלקם כבר הגיעו לדרגות אלופים. הם מזדהים עם הצבא כחלק ממדינה דמוקרטית. קצינים שהימין הדתי־לאומי רצה ביקרם, כמו מוטי יוגב ואפי איתם, נחסמו לפני שאלוהים שלהם היה משתלט אולי על פקודות היום והקרב. ויש כאן גם שיקול אגואיסטי, אישי ומערכתי של כל חייל ומפקד: אל תפילו עלינו את תוצאות המדיניות שאינכם טורחים לומר לנו מהי, אבל מאכילים אותנו בתוצאותיה. ניסיון של נתניהו ויצחק מרדכי למנות בעבר, למשל, את יעקב עמידרור חובש הכיפה לראשות אמ"ן נתקל בהתנגדות של הרמטכ"ל ליפקין־שחק. בהמשך מינה אותו נתניהו לראש המל"ל.

מודיעין אלטרנטיבי

לא שאמ"ן חף מבעיות ובעייתיות בהפעלה. ב־2007 הקים מפקדו דאז עמוס ידלין את חטיבת ההפעלה המבצעית, שנוצרה ממחלקת האיסוף. זו קבעה יעדים והכפיפה אליה את מחלקת המחקר, שהייתה אמורה לנסח באופן עצמאי את הניירת הרלוונטית למקבלי ההחלטות. השינוי הפך אותה לספקית מידע על פי דרישות חטיבת ההפעלה, שהפכה להיות זו שמזהה ומסמנת את בנק המטרות מול האיומים הרלוונטיים. ראש החטיבה תא"ל אלי בן מאיר, בנו של מייסד ישיבת ההסדר 'שבות ישראל' בגוש עציון, לא קנה את הסדר החדש והתפטר. נאמר לי בוודאות שלא מדובר בבעיות של פער אידיאולוגי או פוליטי; ובן מאיר, אגב, הוא קליינט נוח מבחינת השקפת עולם ליברלית (כמו עמדתו בעבר בעד הקלת המצור על עזה).

סביבת נתניהו, באופן כללי, לא אוהבת קצינים בישיבות הקבינט והממשלה. הם רציניים מדי, מדברים בשפה שונה, הדרגות והמדים מזכירים כמעט לכל הנוכחים מה הם עשו בשביל מדינה. המעניין קורה מחוץ לחדרי הישיבות: איזנקוט וקציניו מנהלים (בגיבוי אמ"ן) קמפיין, שחלקו פומבי, לטובת הסדר מדיני. במקביל, צה"ל נגרר אחרי שב"כ והפוליטיקאים של המתנחלים, ומנהל בשטחים משטר כיבוש קשוח עד אכזרי. הבעיה של הנהגת המתנחלים היא לא היד הרכה של צה"ל (היא לא), אלא האסטרטגיה שלו. המשך שיתוף פעולה עם הרשות הפלסטינית הוא בעיה למי שרוצה להמשיך לשלוט בשטחים. חרף הדיווחים על מות הרשות, על גסיסת אבו מאזן – הרשות לא רק שורדת, אלא אוגרת כוח בינלאומי שסופו (כך חוששים המתנחלים ומקווים השמאלנים) לפגוע במפעלם.

על הרקע הזה צצות יוזמות פרועות שנתמכות ב"מידע מודיעיני" במטרה לעקוף את אמ"ן. השר זאב אלקין ניסה לפני כחצי שנה להריץ יוזמה לחיסול הרשות. הוא ערום כנחש, וארסי לא פחות. לפני כמה חודשים נשא את "נאום בר־אילן" שלו. ובניגוד לזה של נתניהו, אלקין מתכוון למה שאמר. "הרשות הפלסטינית וההסדר הקיים שמתבסס על אוסלו יקרסו בעתיד הקרוב, אולי תוך פרק זמן קצר, בסוף עידן אבו מאזן". כשנשאל על מה הוא מבסס את הערכתו אמר: "דיברתי עם מומחים לנושא הפלסטיני". אלקין הוא חבר קבינט, ולשעבר יו"ר ועדת חוץ וביטחון, אבל קשה להאמין ששמע הערכות על קריסת הרשות מגורמים מקצועיים אמינים ורלוונטיים. "הגיע הזמן שנפסיק לשקוע בוויכוח עקר אם זה טוב או רע הרשות הפלסטינית", המשיך בנאומו, "צריך להפנים שיש דברים שלא תלויים בנו ולהיערך למציאות החדשה. אם הרשות תקרוס, לא יהיה אחראי אחר – אנחנו נצטרך לתת מענה לבריאות ולחינוך ולהכל (…) זו תהיה המציאות".

ההזיה הזו נובעת מפאניקה לקראת בוא המתקפה המדינית הפלסטינית הבאה, בגיבוי האו"ם ורוב העולם. כדי להתמודד עם אמ"ן וליצור מודיעין אלטרנטיבי יש לימין ולאלקין תַנאים מסייעים חוץ־מערכתיים משלהם. ביניהם המרכז הירושלמי של דורי גולד ותא"ל (מיל') יוסי קופרווסר, ראש חטיבת מחקר באמ"ן לשעבר וימני קיצוני בהווה. גם מרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר־אילן מספק ניירת תואמת ציווי אלוקי. המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), לעומתם, הוא מהאו"ם. כביכול עצמאי ואקדמי, ולמעשה מעין זרוע אחת של אמ"ן וזרוע שנייה של הממלכה, איזו שלא תהיה. ראשו, האלוף (במיל') עמוס ידלין, בעבר ראש אמ"ן, משחק על שני המגרשים כמו המכון שהוא מנהל. האמירה הכללית היא גם ממלכתית וגם צה"לית, ולכן אינה מייצרת אפקט והשפעה, הן בממשלה והן בצה"ל.

ארגוני מודיעין חוץ־מערכתיים, אלטרנטיביים, לתועלת הפוליטיקאים, הם לא המצאה ישראלית. הם מספקים מודיעין וחוות דעת "מקצועיות" שמשקפות את האג'נדה והאינטרסים של המממנים שלהם. בארה"ב יש מכון מחקר ועמותה בשם United Against Nuclear Iran, שמטרתה ברורה. היא מאגדת בכירי מודיעין מכל העולם (כולל ראש המוסד לשעבר תמיר פרדו). המממנים הגדולים הם שלדון אדלסון ותומס קפלן. אדלסון היה ועודנו תומך נלהב בתקיפת איראן. קפלן הוא בעל חברות לכריית כסף, שפרסמו עלון שהמליץ להשקיע במתכת שלו עקב חוסר יציבות פוליטית במזרח התיכון. בימים אלה דוחף המכון את התביעה להגביר את הסנקציות על איראן, במטרה לחסל את הסכם הגרעין, שמנגנוני הפיקוח מסכימים כי האיראנים ממלאים את סעיפיו.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook