אם אתה לא רוסי, אין לך מושג מי זה אלכסנדר מוז'ייסקי. אבל אם התחנכת אצל הסובייטים, גם לא היית נתקל מעולם באחים רייט. את המטוס, כל ילד רוסי יודע, המציא מוז'ייסקי. שני מנועי קיטור, כנפיים עצומות, וטיסה של 30 מטרים, 20 שנה לפני שהאמריקאים האלה חלמו על זה. לא מאמינים? תפתחו את האנציקלופדיה הסובייטית. תראו את הבול. את האנדרטאות. את הרחובות עם השם שלו בכל עיר.
אין צילומים. אין מטוס. אין כלום. יש כמה דיווחים ישנים על ניסיונות, על כישלונות, וזהו. לפי השרטוטים שנותרו, הכלי הזה לא היה יכול להתרומם. מוז'ייסקי היה עוד אחד ממאות, אולי אלפים, שניסו, בתקופת הזמן ההיא, שבין המאות ה־19 וה־20, לבנות כלי טיס. ניסו צרפתים, איטלקים, ארגנטינאים, גרמנים, אנגלים. האמריקאים הצליחו.
אם שר החינוך יאמץ את ההמלצות של ארז ביטון – והוא אומר שבכוונתו לעשות זאת – הילדים שלך ילמדו על נסים בכר, מחייה השפה העברית. תשכחו מהשיר ההוא של ירון לונדון, על היהודי המבדח ומוחו הקודח. בכר, יהודי ממוצא מזרחי, מנהל בית ספר, היה באמת הראשון שלימד בירושלים את השפה העברית – בעברית. הוא גם נתן לאליעזר בן יהודה את משרת ההוראה הראשונה שלו. אחר כך ירד לאמריקה, ומת שם. האם השפיע על אליעזר? לא. האם נתן לו השראה? גם לא. האם הוא חלק מקבוצת אנשים שעזרה לדחוף את העברית? בטח. אבל הוא לא מחייה השפה. הוא מוז'ייסקי.
האם הרצל המציא את הציונות? לא. חיבת ציון קדמה לו. בקונגרס הראשון שלו, ב־1897, כבר היו בארץ 24 מושבות. חלקן הוקמו על ידי בני יישוב, אחרות הקימו עולים בכספי הברון רוטשילד. דיברו שם עברית. חלמו על מדינה. וגם אלה לא היו הראשונים. רוסו, ההוגה הצרפתי, כבר חזה אותה בסוף המאה ה־18. נפוליאון ניסה לפתות את יהודי צרפת להצטרף אל מהפכת הלאומים שחולל באירופה, ולהקים להם מדינה בארץ הקדושה. אבל רק הרצל, כמו האחים רייט, כמו בן יהודה, הצליח לבנות מטוס שיכול לעוף. אצלו זה התרומם. לקונגרס הראשון, אגב, הגיעו לבזל יותר מ־200 צירים, מ־16 מדינות. רק אדוארד אטאלי, סטודנט בן 25, הגיע מארץ מוסלמית, וגם היא, אלג'יר, הייתה אז למעשה צרפת. הציונות היא פרויקט אירופי.
–
העבר איננו. זה רע, איך הזמן טס, וזה טוב. בגלל שהוא לא קיים, ניתן לדחוף לשם כל מה שמתחשק. גם בדיעבד. לך תוכיח שאת הפניצילין, תורת היחסות, המנוע החשמלי, ואפילו את המחשב הראשון לא המציאו רוסים. ככה למדו אצל הסובייטים. הם לא לגמרי שיקרו. הם שיפרו. ייפו. הם איתרו כל מיני דמויות שהיו ליד הרעיון, בסביבה שלו. בערך כמו שדתיים מסוימים טוענים שהמדענים רק הלכו בעקבות סיפור הבריאה התנ"כי וככה הגיעו למפץ הגדול.
ועדת ביטון, שמנסה לספר מחדש את ההיסטוריה ולמצב במקום שונה לגמרי את תרומת יהודי ארצות האסלאם לציונות, לא אומרת שהיא עושה משהו אחר. הנה, כך מסבירים ההיסטוריונים של הוועדה, אביעד מורנו, דוד גדג' ותמיר קרקסון, את מה שעשו: "בעינינו, הסברת האירועים ההיסטוריים נגזרת מהבנת אירועי ההווה, מושפעת מהם ומזינה אותם, וההיסטוריון נועד להיות סוכן פעיל בחברה שבה הוא פועל, ולא עוד משקיף חסר פניות המתיימר לאובייקטיביות מוחלטת" ('הארץ', 22.7).
בתרגום לשפת אנוש, הם אומרים ככה: האמת מעניינת לנו את התחת. אנחנו נמציא היסטוריה שתתאים לקרב הפוליטי שלנו. והסיבה, הם מסכמים: "כדי להעניק לילדי ישראל חינוך עשיר יותר – ובכך גם אתוס אחר וראוי יותר". אתוס ראוי יותר. אתוס מזרחי.
לשבור את השליטה האשכנזית
האקדמאים שנהרו לוועדת ביטון הם חוד החנית של הטרנד הכי חם בתרבות המערב. דה־קונסטרוקציה. בנייה מחדש של הידע הקיים. עיבוד של אירועי האתמול והשלשום, כדי לתפור מהם את החליפה הפוליטית של היום. יש למגמה הזאת הרבה שמות, אבל כולם מסתתרים מפני סופות האמת הנוראיות מתחת למטריית ה"היסטוריה החדשה". כשזו מתחברת לעוד מגמה חמה ולוהטת בעולם הסוציולוגיה והמחשבה המדינית של המאה ה־21, הביטונים סוף־סוף פורחים. למגמה הזאת קוראים שיח הזהויות. שני אלה, ההיסטוריה החדשה ושיח הזהויות, הם שתי זרועות הצבת שמרסקות עכשיו את הציוויליזציה המערבית. גם כאן.
בישראל, עושים את זה אנשי הקשת הדמוקרטית המזרחית, אמני הערס פואטיקה, פוליטיקאים אופורטוניסטים, והמוני בית ישראל שאין להם מושג מה באמת קורה; אבל אין כמו הפיוטים של בית אבא, העוגות החמות של אמא, ודי כבר עם השליטה האשכנזית שלכם. האק!
יבוא מערבי. זה לא חדש אצל לוחמי המזרחיות. הם עשו את זה בשנות ה־70, והם חוזרים אל האבוס המערבי גם עכשיו. אבל אז, בשנות ה־70, המערב דיבר בשפה אחרת. אז, הצעקה הכי חמה הייתה מרקסיזם לוחמני. הפנתרים השחורים של ישראל, אלה שטדי קולק ביקש מהם לרדת מהדשא וגולדה אמרה שהם לא נחמדים, לקחו לעצמם את השם של תנועת השחורים המיליטנטית מארה"ב; ובדיוק כמוה, התחמשו בטיעוני חירות ושחרור. שום קשר מיידי לא קיים בין הפנתרים השחורים של שנות ה־70 ללוחמי המזרחיות של ימינו. הפנתרים הומצאו בקפה טעמון הירושלמי, ונבנו שם בידי הוגי מצפן, קבוצה ניאו־מרקסיסטית מיליטנטית. הם היו חילונים, וחלמו להשתלב במהפכה העולמית של צעירי העולם. הם היו מחוברים לוודסטוק, לא לתזמורת האנדלוסית. זה לא מקרה שצ'רלי ביטון, הפרזנטור של הפנתרים השחורים, השתלב בחד"ש הקומוניסטית.
"כן", אומר לנו כוכבי שמש, האיש שניסח והוביל את האידיאולוגיה של התנועה ההיא, "העיניים היו לעתיד, לא אל העבר".
אבל למרות השוני העצום בין שתי התנועות – גם הפנתרים וגם לוחמי המזרח של היום רוכבים בדיוק על אותה תחושה, שנולדה ממצב אמיתי. התנועה הציונית, שאנשי ביטון מתעקשים להבנות אותה מחדש ולהעצים בה את חלקם של יהודי המזרח, באמת דפקה אותם עד העצם. הריפוי לא הושלם עד עצם היום הזה. יש להם קייס. הבעיה היא גם בדיאגנוזה, ובעיקר בפרוגנוזה. בהצעת דרך הריפוי.
למה דפקו את המזרחים
יהודי המזרח נדפקו. במודע ולא במודע, במכוון ובאגביות, בשיטתיות ובמקריות. יהודי המזרח, אגב, הם לא אותם צאצאים של בני הארץ, שישבו במשך דורות בירושלים וביפו. אלה היו משפחות אמידות, מושרשות, והדור הצעיר שלהן הצטרף בחדווה למפעל הציוני שהביאו עולי אירופה. היה להם כסף. תל אביב, למשל, נבנתה בהון של משפחת שלוש. הפצע הגדול של היהודים המזרחים נוצר רק כשהגיעו לכאן המוני העולים אחרי קום המדינה.
המילה "הגיעו" מציינת עובדה, אנשים שהיו במקום אחד נמצאים עכשיו במקום אחר. זה גם מה שניתן לומר על השחורים שהגיעו במאות ה־18 וה־19 אל מטעי הכותנה בארה"ב. אז נכון, חלק קטן מעולי המזרח הגיעו מיוזמתם, אבל המסה הגדולה, בעיקר מצפון אפריקה, הובאה לכאן.
למה? אלג'יריה הייתה חלק מצרפת. מרוקו הייתה מדינת חסות של צרפת. עד שנות ה־50 לא הייתה שום בעיה קיומית ממשית ליהודים שגרו שם. השכבות המשכילות של יהודים אלה גרו בערים הגדולות, אלג'יר, קזבלנקה, מקנס, פז. הילדים התחנכו בבתי ספר צרפתיים, וספגו מינקות פי אלף יותר תרבות מערב מכל קיבוצניק בארץ החדשה. אבל אז, אחרי מלחמת העצמאות, החליטו לעשות כל מאמץ כדי להביא לכאן את יהודי צפון אפריקה.
היו כאלה שהתנגדו. היו כאלה שאמרו, כבר אז, שהמשכילים והעשירים יעברו לצרפת, מה שבאמת קרה, ואנחנו ניוותר עם דלת העם שלא מתאימה, מבחינה מנטלית, להוויי הישראלי. ככה אמרו. זה כתוב. יש פרוטוקולים מישיבות הממשלה. דיברו על עלייה סלקטיבית. אבל בן גוריון הכריע. מעלים את כל מי שאנחנו יכולים. ושליחי העלייה יכולים הרבה. לשקר. לפתות. לרמות. להגיד לאנשים שהמשיח הגיע. שבארץ ישראל החלב נוטף מהעצים. שהקיבוצים זה פיסות גן עדן שפתוחות ומזמינות את כולם. גם אלה עדויות כתובות.
מה באמת בער לבן גוריון? ההיסטוריה הרשמית מדברת על מאבק דמוגרפי. בארץ העברית החדשה יש מעט מדי יהודים, ויותר מדי ערבים העזו לא לברוח. דיברו אז על צורך בחיילים. המלחמות, כולם הבינו, רק נדחו קצת. פחדו שהערבים שעזבו את הבתים ינסו להתגנב אליהם חזרה, וצריך אנשים שימלאו את הבתים האלה. אז, אלה נחשבו לחירבות שמתאימות רק למגורי ערבים, או יהודים מצפון אפריקה. כל אלה היו תירוצים טובים, ציוניים, וחלקיים מאוד. התועלת הגדולה של העלאת יהודי צפון אפריקה הייתה שונה לגמרי, והיא־היא שגרמה לתחושת העוול. בצדק.
הייתה כאן סיבה מתמטית.
שימו א' בקלפי
פשעים רגילים מפוענחים, במקרים רבים, בעזרת הליכה נכונה על נתיב הכסף. מי המרוויח. פשעים פוליטיים מפוענחים בעזרת איתור מסלול שונה לגמרי. בפוליטיקה בוזזים כוח.
1949. מלחמת העצמאות נכנסת להפוגה ממושכת. שיחות שביתת הנשק מתקיימות. האש שככה. מועצת המדינה הזמנית מבינה שהיא חייבת להתפזר וללכת לבחירות. עוד לא הייתה כנסת. אלה היו בחירות לאסיפה המכוננת, שהייתה אמורה רק לכונן חוקה ולהתפזר, אבל בפעם הראשונה בדברי העם היהודי, 3,000 שנה אחרי שמשחו עליהם את שאול למלכם הראשון, יהודים הלכו לבחור לעצמם מנהיג בארץ הריבונית שלהם.
התוצאות הכו בהלם. המפלגה של בן גוריון, מחולל המדינה ומקימה, קיבלה רק קצת יותר משליש הקולות. 46 נציגים מתוך 120. חרות של בגין קיבלה רק 14, הציונים הכלליים 7, והאויבת הגדולה אז, מפ"ם, השיגה 20 מנדטים. הערבים שהשתתפו בבחירות הצביעו למפא"י. זה היה פשוט. סוגרים עם המוכתר, וכל החמולה שמה את הפתק הנכון בקלפי. אם מביאים לישראל, לקראת הבחירות הבאות, עוד 200–300 אלף איש חסרי כל, שתלויים בשלטון, הקלפי תתפוצץ מהאות א'. מפא"י. בשביל מנדט היה צריך אז פחות מ־4,000 קולות. זה הכל.
חוק השבות, שהועבר באסיפה המכוננת ההיא ב־1950, מגלה את האמת. כל יהודי מקבל אזרחות ברגע שהוא נוחת בארץ ישראל. אזרחות מלאה. כולל זכות בחירה. רד מהאונייה ורוץ לקלפי. אין דבר כזה בשום ארץ אחרת בעולם. גם באלה שמעדיפות, בחוק, מהגרים מסוג אחד על אחר. המחשבה ההגיונית הייתה אמורה להיות שכל יהודי זכאי אולי לגור כאן. נניח. לקח השואה. אבל האזרחות תוענק אחרי כמה שנות התאקלמות. זה לא התאים לבן גוריון. מהגרים חדשים, חסרי כל וצמאי התערות, תמיד יצביעו באופן כמעט רפלקסיבי למפלגת השלטון.
האסיפה המכוננת לא כוננה חוקה. הדתיים לא נתנו, ובן גוריון נכנע. היא גם לא מיהרה להתפזר, אבל ב־1951 היו עוד בחירות. הפעם כבר קוראים לגוף המחוקק כנסת. העולים באמת הצביעו למפא"י, ששמרה על הכוח שלה, אבל העירוניים האלה, הבורגנים, עם סיסמת הקרב "תנו לחיות בארץ הזאת", הזניקו פתאום את הציונים הכלליים ל־20 מנדטים. בן גוריון לחוץ. צריך עוד מצביעים. עוד עולים בלי כלום שישימו בקלפי מה שאומרים להם.
וכדי שזה יקרה, חשוב מאוד שכל העולים יהיו במקום אחד. עם מנהיג ששולט בהם. כזה שאפשר לקנות. מקימים ערי פיתוח. בשביל זה. רק בשביל זה. לא הייתה להן שום הצדקה, וגם אז היו כאלה שצעקו נגד האיוולת. אבל כל נימוקי השכל נסוגו מול הפיתוי: גטאות של מצביעים כנועים למפלגה הנכונה. אין קל מאשר לשלוט ככה. ראש המועצה הוא המוכתר שנותן אישורים, היתרים, עבודה. התמורה מגיעה בקלפי. עיירת הפיתוח הראשונה הייתה בית שמש. אחר כך היו עוד. קריית שמונה, דימונה, ירוחם, מצפה רמון. בבחירות של 1959 כבר קיבלה מפא"י 47 מנדטים. ב־1965, יחד עם המפא"יניקים שהתפצלו לרפ"י, הגיעו לשיא. 55 מנדטים. כמעט רוב. וב־1969 – 56 מנדטים למערך, מפא"י המורחבת. המנהיגות בעיירות הפיתוח הייתה אשכנזית, או מזרחית מפא"יניקית. המצביעים היו בני עדות המזרח, בעיקר מצפון אפריקה. בעיקר ממרוקו.
רחוק מהעין
ההרחקה של עולי המזרח וכליאתם בגטאות, גם בשולי הערים וגם בעיירות פיתוח שנבנו עבורם, גרמה להחרפת הניוון. הנפגעים המיידיים היו יוצאי מרוקו. רבים מיהודי עיראק, בסך הכל 130 אלף איש, היו בוגרי בית הספר האנגלי שמש או התיכון הצרפתי אליאנס. מי שסיים את שמש היה יכול להיכנס לקיימברידג'. ומי שגמר את אליאנס הלך, אם רצה, לסורבון. לא כמו יהודי מרוקו, שהתפצלו בין צרפת לישראל לפי הכסף וההשכלה, כמעט כל יהודי עיראק הגיעו הנה. בעיראק הייתה גם תנועה ציונית חזקה, ויהודיה העשירים קנו הרבה קרקעות בארץ. כל עמק יזרעאל, נרכש בכסף שהגיע משם. בית הספר החקלאי כדורי, שבו למד רבין, קרוי על שם הנדבן מבגדד. יהודי עיראק, שבאו עם השכלה וכסף, השתלבו מיד בעבודות הצווארון הלבן, קנו לעצמם רחובות שלמים ברמת גן, ולא נאלצו להסתמך על מחלקי השיכונים והעבודות של מפא"י.
אבל אלה היו המיעוט. רוב עולי המזרח שוגרו לעיירות הפיתוח. ילדות, מורות חיילות, נשלחו ללמד את הבערים הבורים. התלמידים הוסללו ללימודים בבתי ספר מקצועיים. צה"ל מיין את החיילים לפי קב"א. קבוצות איכות, שמהן לוקחים את הטייסים, את לוחמי העילית, את הקצינים. קב"א הוא הנתון הכי חשוב במיון הצבאי. יחד עם הפרופיל הרפואי והדפ"ר, הרמה הפסיכוטכנית, הם מכתיבים את השיבוץ. הקב"א נקבע לפי בית הגידול. המוסד הלימודי שבו למדת, השכונה שממנה יצאת, וארץ הלידה. המוצא העדתי. מזרחים קיבלו ציון קב"א נמוך יותר. זה התאים לחיל החימוש, לנהיגת משאיות, לעבודות רס"ר, וגם לגולני. לא למטוסים. לא לצנחנים, לא לסיירות. לא לקצונה.
מושבי העולים, שפוזרו ליד הקיבוצים, קיבלו עשירית מהמים, מהקרקע ומהסיוע הכספי שנתנו לילדים השזופים והבלונדינים של ארץ ישראל היפה. המזרחים באו חלשים, ואז גימדו אותם. אלה עובדות. הסטיגמה השתרשה. זה כמעט טבעי. אם אתה מזהה קבוצה ענייה ממך, חלשה ממך, אתה חייב להיות מלאך כדי לחשוב שזה בגללך. שאתה האשם. הרבה יותר קל להניח שהעני פשוט לא מוכשר כמוך. לא חכם כמוך. לא משכיל כמוך. לא נחמד כמוך. הסטריאוטיפים התקבעו. סאלח שבתי. קזבלן. הגשש החיוור, סרטי הבורקס של זאב רווח, משפחת זגורי.
לטענות הקיפוח יש בסיס אמיתי. הניצול היה מובנה, מהרגע הראשון. הביאו אותם כדי לקחת. חד וחלק. כל השאר, תירוצים. ארז ביטון, שמשום מה מתעקש לצלם מחדש את 'עמוד האש', סדרת טלוויזיה עתיקה שאף אחד לא זוכר, ולספר על תרומתם הכבירה של יהודי המזרח למפעל התקומה, היה צריך לדרוש סדרה חדשה לגמרי. עמוד האש ששרף אותנו. זה, לפחות, יהיה אמיתי.
