fbpx

הסדום והעמורה שבדרך // הטור של רונית ורדי

אם "הדמוקרטיה הישנה" תנצח, יהיו מי שייצאו לרחובות.

0

סדום ועמורה יהיה כאן בציבור לאחר הבחירות. קשה לראות, בשלב הזה, כיצד אפשר להימלט מכך. לא חשוב מי ינצח. לא משנה מי ירכיב את הממשלה הבאה. בכל מקרה – הבלגן בשער. ולא רק בשל מלחמת ההישרדות הפרטית של משפחת נתניהו. לא משום אופייה המיוחד. נטול הגבולות. המשפחה הזו, במלחמתה התמידית, קידמה כוחות שיש להם אג'נדות משלהם.

שינוי שיטת הממשל, למשל. החלפת "הדמוקרטיה הישנה" ב"דמוקרטיה חדשה". שיתוף הפעולה בין נתניהו לכוחות הללו הוא חבית חומר נפץ המחכה לשעתה. הגפרורים כבר שם: שלוש הרשויות כבר החלו לשנות את אופיין. הרשות המחוקקת (הכנסת) – הוחלשה. הרשות המבצעת (הממשלה) – הייתה לפארסה. הרשות השופטת (מערכת אכיפת החוק ובתי המשפט) לשק החבטות הממלכתי. המנהיגות הצבאית עומעמה. אמינותה כורסמה. המשטרה פוררה (את המפכ"ל הקודם זרקו, מפכ"ל קבוע חדש לא מונה כבר כמעט שנה). נתניהו סיים, כמעט, את ההכנות. תוך שטיפח את הציפיות אצל שותפיו למהלך. אידיאולוגיים. תוססים. נוקשים. שבדרך להגשמת החלום – מוכנים להקריב הרבה.

הם לא גרים בבלפור. מפעל החיים של רובם – פועם מעבר לקו הירוק. להם הבטיחו שהשינוי כבר כאן. אוטוטו ויהיו חלק אינטגרלי מ"ישראל הגדולה". ואם צריך, נשנה בשביל זה את החוקים ואת הכללים. הנה, נתניהו תכף עושה זאת. כמעט־כמעט. מפעל החיים, רווי האמונה הדתית, עומד להתגשם. לא נותר אלא לשנות את השיטה. במקום "הדמוקרטיה הישנה" נקים את "הדמוקרטיה החדשה". מהים עד הירדן. עם רוב יהודי מוחלט. ואל תבלבלו ת'מוח עם שאלות ממילון המונחים העבש, של "הדמוקרטיה הישנה". הציפיות בשמיים. התפילות למרומים. הנה, זה תכף בא.

ואז עולה השאלה, מה אם בכל זאת "הדמוקרטיה הישנה" תנצח בבחירות? והתשובה: סדום ועמורה, בכל זאת. כי הצורך אמיתי. האמונה אותנטית. עמוקה. ומשניתנה לה הלגיטימציה ושומרי הסף הוחלשו – אין סיבה שתיחלש. וגם משפחת נתניהו, על תורמיה ותומכיה האמריקאים, ומעריציה השרופים כאן, לא הולכת לשום מקום. בגלל פתק בקלפי יישלחו בבושת פנים מבלפור, כצאן במכלאות על אוניות משא?

אם "הדמוקרטיה הישנה" תנצח אזי יהיו מי שייצאו לרחובות. להפגנות אימתניות. כיכרות יבערו. הרשתות החברתיות ייצבעו באדום. ומותר להעריך שאירועים בלתי צפויים יתרחשו פתע בכבישי השומרון. ואם יתברר שהגנרלים של כחול לבן הולכים על תוכנית מדינית, אז מבעית לחשוב מה יהיה. למה, תגידו, למה שלא ילכו במסלולים שכבש בשעתו אריאל שרון? למה שלא יהיו מי שיחליטו לעלות להר הבית, עם פצצה או בלי – ובום! סדום ועמורה. אתם תראו.

ולכל זה צריך להוסיף את הצד הכלכלי. השקל שעוצמתו מנותקת מכוחה הריאלי של הכלכלה הישראלית בעולם. חלקנו החל להאמין שאמנם הקמנו את בירת הטכנולוגיה העולמית. "הכלכלה הנבחרת", על משקל "העם הנבחר". אבל נו באמת… היה אמנם נחמד לעשות את הקיץ עם השקל האימתני שלנו. איזה כיף היה במסעדות האירופיות עם היורו הרופס שלהן… נכון? אבל עכשיו סתיו. ותכף בחירות. הגיע הזמן לפרופורציות. ההצבעה הקרובה בקלפי תהיה קריטית לדמות המדינה. "הדמוקרטיה הישנה" כבר נראית, וגם די מתפקדת, כתרנגולת שחוטה. זו כנראה ההזדמנות האחרונה להצילה. אם תנצח בבחירות – צפויה לה מלחמת הישרדות נוראה. קשה לנצח שכמותה. ואם תפסיד? מסכי הטלוויזיה ילמדו אותנו כנראה לומר ש"הדמוקרטיה החדשה" היא משהו־משהו. מעודכנת. רלוונטית. והכי מצליחה בעולם.

    LinkedInEmailWhatsAppTwitterFacebook