כמה שעות אחרי שחזרתי מעוד מפגש בבית, בוחרים, אני מחפש סרטונים מתקופת הטלוויזיה שלו. לפני 'אולפן שישי'. לפני שנוצר בו הדבר הזה הפוליטי. כשהוא עוד היה, באפיונו וכנראה גם מבחינת המוטיבציות הפנימיות, "איש תרבות". אני מוצא את הראיון שעשה עם אריק איינשטיין בתכנית הראשונה של 'יאיר לפיד' בערוץ 2. במובן מסוים, התכנית שהפכה אותו באמת למה שהוא. קפיצת המדרגה לדימוי ה"מאמי הלאומי", זה שבגללו נערה אחת, ערבייה, ששאלה אותו בכנס בו הייתי מה עמדתו לגבי ערביי ישראל, פתחה בזה שהיא מעריצה אותו "מאז ומעולם" וששומר המסך בבית שלה היה תמונה שלו ושבכל מקרה היא תצביע לו.
אני נזכר בנערה הזו ובשאלה ששאלה ובאופן שבו הוא הגיב וברגליים שהתכווצו לו, ואיך הוא נע באי־נוחות, ואיך זו שלידי צעקה לו: "אבל מה עם ה'זועביז'?" ואיך אף אחד לא התייחס, כי אסור להפריע להצגה. וגם במפגש התל אביבי הזה, כמו בכל מפגשי הבוחרים שקיים בחורף הבחירות הזה, גם במפגש הזה הוא עלה לבמה בדיוק באותו אופן: הראש מוטה לפנים, הגב מעט כפוף, כאילו הוא קופץ אל תוך בריכה. גם הפעם הוא אמר שהוא הבן של הילד מגטו בודפשט, והתכוון לאבא שלו וכולם הנהנו אחד לשני, כאילו רוצים לומר: אנחנו מבינים, והוא בעצם השתמש בזה כמקפצה לדבר על המצב של ניצולי השואה בישראל ועל כמה מפלגת יש עתיד עשתה עבורם.
אין ספק שהכנסים האלה הם קודם כל הצגה, מופע בידור. ואין ספק שחלק משמעותי מהקיום של הכנסים האלה, הכאילו־אמריקאיים, עם אוטובוס המועמדים שנוסע לרוחב היבשת ומגיע לבמות של מופעי סטנד־אפ (במה ריקה, שולחן קטן בצד, שני ספלים), מבוסס על "הבנת ערך הנכס". ויאיר לפיד הוא נכס. פעם אנשים שילמו 150 שקל כדי לשמוע אותו מדבר על החיים בין שירים של רמי קלינשטיין; היום הם יכולים לקבל את זה בחינם. כל מה שצריך זה להירשם. אחר כך יפוצצו את תיבת המייל שלך באינסוף מחשבות של לפיד על "המצב". בכניסה לאולם, אגב, מקבלים את פניך השירים של קלינשטיין, כמו גם שירים ישראליים אחרים, שניכר שנבחרו בקפידה: אריק איינשטיין, שלום חנוך, יוני רכטר. העניין הוא אווירה. וכדאי להתעכב רגע על הרצון לפנות אל ישראליות מאוד מסוימת במפגשים האלה, ישראליות שברור מי בה החזק ומי החלש ועל פי איזה כיוון נכון ללכת. ישראליות שלא באמת שואפת לבטל את הסדר הקיים, ישראליות שפונה בעיקר אל הדימוי הישראלי ה"קלאסי". שמתאווררת פעמיים בשנה בחו"ל. אופנתית, קצוצת שיער, יהודית במובהק, לאומית במובן הפרגמטי של המילה, מצחקקת, מתנשקת, לבושת סריגים ומעילי עור, קוראת 'ידיעות אחרונות', מדברת בעברית מאונגלזת, שותה פונץ' תפוחים פושר בכניסה לאולם. ישראליות שלא באמת מרגישה על בשרה תנודות כלכליות לא דרמטיות, ישראליות שגם אם היא לא יכולה לקנות לילד שלה בית, היא עוזרת לו בשכירות או במשכנתה. ישראליות שמאמינה במה שיאיר לפיד קורא לו שוב ושוב "מרכז". כלומר, לא להתחייב באמת לשום דבר. לרחף בין איפה שנוח לאיפה שנוח. אולי מה שהייתה מפלגת העבודה של פעם. זו שמוקמה בשמאל אבל חייתה נהדר בימין.
"נוח" היא מילת מפתח בתפיסת העולם הפוליטית הישראלית. אם נתניהו מציע הישרדות, והשמאל האמיתי מציע מוסריות, יאיר לפיד מציע נוחות. ואף על פי שהוא מצהיר שהוא שונה באופן מהותי מהמחנה הציוני, נראה שבנקודה הזו של הנוחות, של היעדר הנחרצות המעשית, של היעדר הרצון האמיתי להתלכלך, נראה שהם מציעים פחות או יותר אותו דבר. בעיה פוליטית אמיתית לשניהם. ואני חושב על האיש ההוא בכנס בשוהם, שלא היה קירח ולבש חולצת פלנל אדומה, שאמר לאנשים מסביבו שאין בפינת הקפה בכניסה לאולם קפה שחור. "אם זה היה כנס של הליכוד היו מחליפים את הפונץ' בבוץ", הוא אמר וכולם צחקו, ומהצחוק שלהם היה קשה להבין אם הם צוחקים על הרעיון של לשים פונץ' בכנס בחירות ישראלי, בעיר המשוכפלת הזו, או שהם צוחקים על הליכוד ועל מה שהוא כביכול מייצג. וזה לא אומר שהם לא יצביעו ליכוד, או לפיד, או בכלל המחנה הציוני. הנזילות של העמדות הפוליטיות במרחבים האלה גדולה. והישראלים בכינוס בשוהם, כמו גם בזה של תל אביב, אוהבים לחשוב שהם גם "מעמד ביניים" וגם "מעמד גבוה" באותו זמן. גם "קפה שחור" וגם "פונץ'". יאיר לפיד, עם חולצת הטריקו השחורה, נותן להם גם את ההרגשה הזו.
–
לכתבה זו יש המשך. הכתבה המלאה פורסמה בגיליון המודפס.
