הזמנה למסיבה היא תמיד אירוע נחמד ומעורר תקווה. את חושבת מה תלבשי, מי עוד מגיע, עם מי תדברי. הזמנה למסיבת עיתונאים גם היא אירוע חגיגי במידה מסוימת. אמנם אין בה את מידת הפסטיבליות המצופה מ"מסיבה", היא לא מלווה בכדור דיסקו בוהק ולא זכור לי שמוגש בה אלכוהול, אבל בכל זאת, חגיגיות מסוימת קיימת בה, מעצם מההבטחה לדרמה ומהמפגש שיאפשר דיאלוג.
ההתרגשות הזו גורמת לנו להמשיך להגיע למסיבות גם אם נסיבות החיים מקשות: שעה מאוחרת או לא מתאימה, בלב העיר ללא חניה. אנחנו רוצים להתרגש, רוצים לדבר עם המארח או המארחת שטרחו, ורוצים למלא את תפקידנו כאורחים עם כמה חילופי מילים שנונות. כי חלק גדול מהחגיגיות של מסיבה טמון במתח שבין המארח לאורחים. בידיעה שתכף תהיה אינטראקציה ביניהם, ומשהו חדש ייוולד: היכרות, חברות, כותרת.
אבל לא כך במסיבות העיתונאים של ישראל נוסח 2018. כמו האימפריה הרומית הקדושה שלא הייתה אימפריה, לא רומית ובטח לא קדושה, כך הן מסיבות העיתונאים שהתרגשו עלינו השנה – שלא היו מסיבות, וגם עיתונות לא הייתה שם.
מה הן כן היו? יותר אירוע מכירות. כמו "מסיבת סוף שנה" של יבואני רכב המיועדת למכירת הדגמים שנותרו משנת הייצור הקודמת, כשלבאים הנרגשים קושרים בלון על מראה צידית כדי לתת תחושה חגיגית. כמו "מסיבות טאפרוור" שהיו נהוגות פה בשנות ה־80, כאשר המארחת הייתה מדגימה כיצד, בעזרתו האדיבה של כלי פלסטיק, סלט מלפני יומיים הופך טרי אפילו יותר ממה שהיה בתחילת דרכו, אם הוא רק מבלה כמה ימים בתוך כלי אטום. במסיבות הטאפרוור של המדינה, ראש הממשלה ושריו מדגימים כיצד חוק, אמירה או משפט מלפני חודשיים, הופכים טריים יותר אם הם נחשפים לאור המצלמות בשעה שמונה בערב.
אבל אולי הכי מתאים היה לכנות את האירועים הללו "מסיבת פיג'מות", כי בעיקרון מה שנדרש מהנוכחים בהן הוא להפעיל את ההקלטה וללכת לישון.
במשפט אחד שצייץ הסטנדאפיסט נדב אבקסיס בתגובה לגשם המסיבות שירד עלינו השנה, אפשר היה להבין את כל העניין: "הערב בשמונה אקיים מסיבת עיתונאים דרמטית. לא תינתן אפשרות לשאול שאלות. תודה". הפער בין "מסיבה", "עיתונאים", "דרמה" ואי־יכולת לשאול שאלות, הופך את המתח הזה לקומי. שבירת הכללים כה בוטה עד שהיא כמעט בלתי נתפסת. "את כבר במסיבה? תרקדי", נהגו לומר לי הוריי בילדותי כשלא רציתי לשתף פעולה עם כללי המשחק של אירוע או מקום כלשהו. שרי ישראל מזמינים את העיתונאים למסיבה, ואף אחד לא רוקד. הכללים נשברו, הכלים לא.
ואיך זה שהשנה התאפיינה בשיתוף פעולה נרחב כל כך עם השיטה? בהעצמת הדרמה, בשידורים ישירים, בדקות מסך ארוכות שנועדו לאפשר הצהרה שכולה דף מסרים בלי שאף אחד מאתגר אותו? מצאו שערה? יש סערה; אין חוק נאמנות? יש דרמה בסיטונות. אולי זה מאזן האימה בין להיות מוזמן למקום שבו אתה לא רצוי – לבין לא להיות מוזמן כלל. הפחד שלא יזמינו אותך למקום שמלכתחילה לא רצית ללכת אליו. ומה יקרה אם תישבר המשוואה ומישהו יגיד שהוא לא בא? האם הוא ייתפס כ"הורס מסיבות"? ואיך אפשר להרוס משהו שמלכתחילה היה עקום?
את סוף השנה נחגוג במסיבות נוצצות בלילה שבו יתחלף התאריך. נקום ל־2019 עם השאלה לאילו מסיבות אנחנו רוצים ללכת בשנה החדשה.
