כל הצרות התחילו כשהגיע המכתב השני. אבל אני מקדימה את המאוחר, והדברים התגלגלו כך – בסוף כיתה ו' המורה קראה לנו, ואמרה שאסור בשום פנים ואופן לשלוח אותי לחטיבה השכונתית, שאני אבול שם. אלו היו בדיוק המילים שהיא השתמשה בהן, "לשלוח" ו"לנבול". ואנחנו ישבנו שם שלושתנו, אמא ואבא ואני, מול המורה רות החכמה והקצת מפחידה, שתמיד ידעה הכל, והנהנו נרגשים ומבוהלים כאילו אנחנו מצליחים להבין מה עכשיו. וכך קרה שלקחתי את העותק המהוה של 'מה אכפת לציפור', בחרתי ממנו מונולוג ושיננתי היטב־היטב, והלכתי להיבחן לבית הספר לאמנויות. "אודישנים" קראו לזה, וזה היה חגיגי ונורא.
עוד לא ידעתי אז שהמקום שבו אבול באמת יהיה במגמת התיאטרון של בית הספר לאמנויות, אבל אני שוב מקדימה את המאוחר. מה שחשוב לעניין הוא שלא התקבלתי לבית הספר היוקרתי והלא – בשום־פנים־ואופן־לא – שכונתי. הגיע מכתב רשמי ורזה שאמר "לא ולא, את לא. לא את". זה היה מזמן, ואני עוד לא הייתי רגילה לכל ה"לא את" שעוד יגיעו. עמדתי במטבח הצהבהב עם המכתב הרזה, נושא החותמת הגנדרנית של בית הספר לאמנויות, והחזקתי אותו בשתי ידיים עד שהוא יפסיק לבעור, ייהפך אמיתי והמילים יתמקדו שוב, ייצאו מתוכו וייכנסו לי לתוך המוח ויטביעו שם את הבשורה. כמו אלמנה קטנה ומוזרה, עמדתי שם קפואה, עם המכתב שמבשר.
חשבתי "זה לא יכול להיות", ככה זה לא אמור לקרות. מוכרח להיות מכתב שני, שיבטל את המכתב הראשון, שיגיד "טעינו וזה בשום אופן לא כך. כן וכן, את כן. כן את". לא אמרו אז "מבואסת", זו עדיין לא הייתה מילה. אז הייתי פשוט עצובה, ולא מאמינה. לא האמנתי שהחיים יעזו להתנהג כל כך לא יפה. ואז הוא הגיע, המכתב השני. אחרי שבוע הוא הגיע, הוא אמר "טעינו, שלחנו בשגגה. את כן. כן וכן ועוד פעם כן". וככה התחילו כל הצרות כולן.
—
זה לא סיפור ילדות, זה רק החל שם. זה סיפור על ההטבעה הגוזלית ההיא שהתחילה אז, ושנשאתי איתי צמודה לחיק כמו מצנח משומש שהתפרים שלו נפרמו. משך שנים מאז, בכל פעם שקרה דבר־מה – דבר גדול ולא טוב, אפילו קטן ולא טוב, אפילו קטן ורק לא־מספיק־טוב – הייתי חושבת לעצמי: זה לא באמת, זה רק המכתב הראשון. תכף מגיע המכתב השני והחיים האמיתיים שלי חוזרים אליי, ואני מוגנת על ידי הכישוף הזה שקרה פעם כשהייתי בת 11. זה כבר לא היה גיל מתאים להאמין בלחשי הגנה, או להסתתר מתחת למטרייה השקופה הזו שרציתי להאמין שמגנה עליי מהגשם החומצי שהוא החיים; אבל לא הסכמתי להיפרד מהאמונה העקשנית הזו. כשקרו דברים רעים ולא התבטלו, נזפתי בעצמי "הכל כי לא האמנת מספיק, לא האמנת ממש כמו אז, בלב שלם ובלי ספקות, שהנה תכף מגיע המכתב השני".
—
לא רציתי להודות בפני אף אחד, אפילו לא ממש בפני עצמי, אבל התנהלתי בעולם מכורכמת מעלבון מדומיין, כמו בת אצולה שירדה מנכסיה ונאלצת לכבס את הלבנים העדינים שלה בעצמה. התנהלתי בעולם כאילו נועדתי להיות משהו, וכל דבר במציאות חייב לתמוך בזה שנועדתי. כי ככה אמרו, וככה המכתב השני, ואם לא ככה – אז מה כן? מה האפשרות השנייה שמחכה לי? עדיין חשבתי אז שמחכות, מאליהן, אפשרויות כמו אבנים יקרות שחבויות מתחת לקורות עליית הגג של המבנה שהוא אני. ועדיין אי אפשר לגעת באוצר, אבל הוא שם, מחכה שמה בעצם? שאהיה ראויה? ומה אם לעולם לא אהיה, מה אז. מה יהיה עליי ועל האבנים היקרות שקיבלתי בהשאלה.
עוד אדם אחד שהיה אומר לי שגם את וולט דיסני לא קיבלו לבית הספר לציור, והייתי מעיפה לו סטירה. לא עניין אותי אף פעם חוסר ההצלחות של אחרים, צרת הרבים לא העניקה לי נחמה, גם לא חצי ממנה. כל מה שרציתי זה פתח אחד לא נעול, משהו שיוביל למשהו שיוביל למשהו. אבל אני משקרת, כי מה שבאמת רציתי זה לשבת בבית קפה ולהעמיד פני מעניינת, ושמישהו שהוא משהו יעבור ויאמר "אותה! אותה אני צריך, לעשות את מה שהיא יודעת באופן שרק היא יודעת". זה לא קרה. ואי אפשר לומר שלא השקעתי מאמצים ושעות בישיבה בבתי קפה ובהעמדת פנים שמעניינת ובטוחה, ושיש לי מכתב שני בכיס. עם הזמן התמעטו אפילו המכתבים הראשונים, פשוט הפסקתי לנסות, זה הכאיב מדי.
הלכתי לסדנאות שהבטיחו לי התחלות חדשות, והלכתי לפגישות עם אנשים שהבטיחו לי בהירות ומימוש. אבל מה שהייתי צריכה זה לשכוח את המכתב השני. לא הייתה ברירה. הייתי צריכה לספר לעצמי הכל מההתחלה, לאט והרבה פעמים: היה הייתה ילדה אחת, והיא רצתה מאוד. מה שהיא רצתה זה מאוד. וקרה דבר שהיה לה לסימן ולאות, אבל הוא לא היה סימן לשום דבר, הוא היה רק הדבר עצמו. וזהו, לא יותר ולא פחות. לא סנה בוער, לא נס גלוי, רק טעות הדפסה. ואולי אפילו לא זה, אולי אפילו לא.
—
הלכתי לְמלצר, והלכתי לשזור פרחים, והייתי גרועה בשניהם. עבדתי קשה וכאבו לי הרגליים וכאבו לי הידיים, לא ידעתי אם אי פעם יהיה משהו אחר, והייתי חייבת להיות בסדר עם זה, כדי להצליח לקום ולצאת מהמיטה בבוקר. לא חשבתי על המכתב השני אבל כן חשבתי שאני נענשת, על שהתייהרתי והתיימרתי, על שחשבתי שאני ודאי מוכרחה להיות מיוחדת כי ככה אמרו לפעמים כשהייתי קטנה. והתביישתי, זו האמת. התביישתי על שהאמנתי בכישופים מגנים, על שטעיתי לחשוב שאני מיוחדת, ועל שהאמנתי שאני נסיכה בלי כתר. וחשבתי גם שמגיע לי מה שקורה לי. אבל כל מה שקרה היה פשוט החיים, לא יותר ולא פחות. בלי הנחות מיוחדות.
הדברים עוד השתנו, ודלתות מסוימות נפתחו, אחדות רק להציץ בהן, אחרות נפערו לרווחה והיה מאחוריהן אפילו אור ותקווה. אבל לא יכולתי שלא לדמיין כל הזמן את צליל הטריקה שלהן. לא היה מכתב שני, אבל כבר למדתי לפחד מדי מהראשון. הייתי צריכה לספר לעצמי שוב את הדברים, הכל מההתחלה, לאט והרבה פעמים: היה הייתה ילדה אחת, והיא רצתה מאוד. מה שהיא רצתה זה מאוד. לפעמים זה הצליח ולפעמים בכלל לא, והיא עשתה והשיגה הכל בעצמה, גם כשזה היה כלום וגם כשזה היה, לרגע אחד פצפון, הכל. ואלו הם בעצם החיים, לא סימן לשום דבר, רק הדבר עצמו. וזהו, לא יותר ולא פחות.
–
איור: וליה רוזנצוויג
–
